רשימות של ספרנית דילטנטית

יש משהו מדכדך מאוד בספרו של אקירה יושימורה "על תנאי". זה לא הסוף הרע כשלעצמו, אלא התפיסה הדטרמיניסטית שהוא משקף. שירו קיקוטאני נשפט למאסר עולם בגין רצח כפול שביצע. שום דבר בחייו הקודמים אינו מרמז על הפיכתו לרוצח. בשל התנהגותו הטובה הוא משתחרר מהכלא לאחר 15 שנה, אלא שהשיחרור שלו הוא על תנאי: הוא יישאר בפיקוח שירותי המבחן עד יום מותו. רק אם יקבל חנינה מלאה יזכה שוב בחירותו המלאה. אלא שקשה מאוד לעמוד בתנאים לחנינה ומדובר בתהליך דרקוני.

קצין המבחן הראשון של קיקוטאני בתקופת המעבר וההסתגלות שלו במעון השיקום, הוא נזיר בודהיסטי כבן 40 בשם קיואורה. לאחר שהוא מתחיל לעבוד, שוכר דירה ומסתגל לאט לאט לחיים ה"רגילים", עובר קיקוטאני לפיקוח קצין מבחן בן 75, נשוי ובעל משפחה, בשם טאקביאשי.

"קציני מבחן, הסביר קיואורה, מונו על-ידי משרד המשפטים בזכות היותם אנשים ללא דופי שזכו לאמון החברה. הם זוכים בתואר עובדי מדינה שלא מן המניין, אבל לא מקבלים כל תגמול בעבור עבודתם. זו נחשבת כסוג של שירות לאומי. העבודה עם אסירים משוחררים והחזרתם לחברה דורשת השקעה בלתי רגילה של זמן ומאמץ. בשל כך יהיה על קיקוטאני לשמור באדיקות על הכללים הקבועים בחוק, כדי לא לגרום לטאקביאשי טרדה מיותרת. פעמיים בחודש יהיה עליו להתייצב בביתו של טאקביאשי לביקור, שבו ידווח לו בפרוטרוט על התנהלות חיי היום-יום שלו ועל מצבו האישי. אל לו להסתיר מידע. אם הוא מבקש לעבור דירה או לצאת לנסיעה ארוכה בת יותר משבוע ימים, עליו להגיש בקשה רשמית ולקבל אישור לכך מוועדת המבחן באמצעות קצין המבחן שלו. אף אם הוא מבקש לצאת לנסיעה לפרק זמן קצר משבוע, עליו להסביר לקצין המבחן את נחיצות הנסיעה ולקבל את אישורו.

גל של הקלה והכרת תודה הציף את קיקוטאני למחשבה כי קיים אדם נוסף מלבד קיואורה שעליו יוכל לסמוך. בה בעת הוא התפלא על קיומם של שני אנשים כאלה, המוכנים להציע יד תומכת לאסירים שאך השתחררו מן הכלא, המטריחים את עצמם במאמץ להשיבם לחיים תקינים בחברה, ודואגים שלא יסטו עוד מדרך הישר. מדוע לקחו על עצמם תפקיד שכזה, גם במחיר הקרבת חייהם הפרטיים? הם לא מקבלים על כך כל הכרה ציבורית, שכן עליהם לתפקד כקציני מבחן בלי שהדבר ייוודע ברבים. לא מתוך רצון לזכות ביוקרה הם מקבלים על עצמם את העבודה הזו, כי אם מתוך אמונה אמיתית באפשרות לשיקום והכרה בערכה של עבודה סוציאלית."

(- אקירה יושימורה, "על תנאי". מיפנית: עינת קופר, הוצאת שוקן)

גם קיואורה וגם טאקביאשי עושים כל שבידם, כל אחד בתורו ולעיתים גם יחד מתוך שיתוף פעולה, כדי לסייע לקיקוטאני בתהליך הארוך והמכאיב של חזרתו לחיק החברה. לאחר 15 שנה בכלא, מסתבר לקיקוטאני שהעולם שאליו חזר עם שחרורו אינו אותו עולם שהותיר מאחור כשנכנס לכלא. מתברר לו גם שהתחושות של חופש וכליאה, שיחרור וגבולות, הן מתעתעות. ולבסוף, הוא מתחיל לתהות איזו משמעות יש לחייו ולחירות שהושבה לו, אם עד סוף ימיו הוא יהיה נתון לפיקוח קצין מבחן.

"הוא הוציא נייר מכתבים מקופסת הקרטון שניצבה בחדרו, והתיישב לכתוב מכתב לאחיו. אם לצטט את מילותיו של קיואורה, כתב, הרי שהיציאה לעבודה היא הצעד הראשון בחזרה לחיים נורמליים בחברה. אבל משמעות הדבר היא גם צעד ראשון אל תוך עולם בלתי מוכר, לאחר שבילה חמש-עשרה שנים בכלא מאחורי סורג ובריח. עכשיו נעלמו הקירות הגבוהים, והוא נמצא הרחק מעינם הפקוחה של הסוהרים. זה היה חלומו במשך שנים ארוכות, אך כשהחלום התגשם מפחידה אותו דווקא המחשבה שאין דבר שמגביל אותו. הוא חושש מן הימים מלאי חוסר הוודאות שמצפים לו.

מחשבה מפתיעה חלפה בראשו והוא חייך במרירות: הוא הרגיש בטוח יותר בתאו שבכלא. הסתירה היתה אירונית. כמה חלם להשתחרר מן הכלא ולו יום אחד לפני המועד. הוא נזכר בשמחה שגרמה לגופו לרעוד ממש ביום שבו התבשר כי השחרור קרוב.

מה הוא אם כן הדבר שממנו הוא חושש כל-כך? בכלא העניקו לו החומות הגבוהות שהקיפו אותו ודלת הסורגים של תאו תחושת בטחון. אחרי שהתרגל כל-כך לסביבה כזו, חש דבר-מה קרוב לפאניקה כשמצא את עצמו באוויר הפתוח ללא סייגים וגבולות. אולי אותו פחד שחשה חפרפרת, המוברחת מחשכת המחילה שלה אל אור השמש."

האם חירותו של אדם יכולה להיות "על תנאי", כפי שנרמז בשם הספר? לא, ככל הנראה. אדם אינו יכול לחיות כשכל קיומו מותנה בידי גורמים אחרים, חיצוניים. הוא חייב להרגיש שיש לו איזושהי ריבונות ואוטונומיה על חייו. זה עניין קיומי. בלי זה הוא ימרוד לבסוף, והמרד שלו יהיה איום ונורא. הוא יהיה חייב לפרוץ את הגבולות שנקבעו לו באופן שרירותי. על זה כבר כתב אלבר קאמי את "הזר", את "האדם המורד" ואת "המיתוס של סיזיפוס" – שלושה מחיבורי היסוד של הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית.

"בתחילה היה לו הרושם כי העולם שאליו השתחרר נפרש לפניו כמעט ללא גבולות, אבל המציאות היתה הפוכה. הוא לא היה ממש אדון לזמנו; פעמיים בחודש בימים קבועים היה עליו לבקר את טאקביאשי ולדווח לו בפירוט על מעשיו ומצבו. כדי לא לגרום לו אי-נוחות לא היה טאקביאשי רושם את פרטי השיחה במהלך פגישתם, אבל קיקוטאני ידע כי טאקביאשי ערך סיכומים מפורטים של פגישותיהם והגיש אותם לוועדת המבחן. הוא חש כי כל תנועה קטנה שלו נצפית כמו תחת זכוכית מגדלת.

כשיצא את שערי הכלא רצה לשאוג משמחה – הרגשת חופש ושחרור מילאה אותו. אבל עתה ידע כי תחושה זו היתה רק אשליה. קירות עבים תחמו את סביבתו והגבילו את מעשיו. הוא הרגיש את רגליו כאילו נתונות בשלשלאות. היה נדמה לו אפילו כי יתכן שהיה חופשי יותר בכלא. הידיעה כי עליו לדווח על כל דבר קטן כמו נסיעה בת יום גרמה לקיקוטאני תחושת מחנק. אם עומדים להעיר לו על כל דבר קטן, מה היה הטעם לשחרר אותו מהכלא מלכתחילה?

באותו לילה, בעת ששתה סאקה, מילמל לעצמו: 'אני לא ילד קטן. לא יתכן שמעתה ועד עולם אצטרך לציית לקיואורה ולטאקביאשי'."

סוף הסיפור מדכא ומייאש דווקא משום שהוא צפוי מראש. גורלו של קיקוטאני הוא בבחינת נבואה שהגשימה את עצמה. אבל בתפיסת עולם שאינה דטרמיניסטית – ועצם העובדה שניתן לדמיין תפיסת עולם שאינה דטרמיניסטית מוכיחה שהיא אינה מחוייבת המציאות – אפשר גם לדמיין מהלך עניינים קצת אחר וסוף שמתפתח לגמרי אחרת. לקיקוטאני זה כבר לא משנה, אבל קוראים רבים עשויים למצוא את הדטרמיניזם הקשה והאכזרי הזה מקומם.

* * *

כוכב קופא

עף אל השמיים

קור העכביש בסורגים

(- משירי בית הסוהר של אואסאקה טומויאסו, איש יאקוזה)

ספריית בית הכלא

אני קוטף פרח

ממגדיר הצמחים

(- אואסאקה טומויאסו. שני השירים לקוחים מתוך "אחי, היאקוזה", יעקב רז, הוצאת מודן)

החופש הוא כרבולת דשא הצומח

בחצר קטנה ליד חדרי המפקדה.

גם עליו, יודעים האסירים, תעלה המכסחה.

(- רוני סומק, "החופש / שני שירים מכלא רמלה". מתוך "המתופף של המהפכה", הוצאת זמורה-ביתן)