רשימות של ספרנית דילטנטית

אני מנסה לחשוב על כל המטאפורות והדימויים שנקשרו בשמן של ציפורים: ציפור הנפש, ציפור פצועה, ציפור בכלוב; לעוף כמו ציפור, לשיר כמו ציפור, לאכול כמו ציפור; וגם: ציפור רבת יופי, ציפור על תיל, ציפורים נודדות וכן הלאה וכן הלאה. נזכרתי בכל אלה מפני שלפני כמה שבועות נחתו על שולחני (כמו ציפורים?) שני ספרים שעיסוקם בכתיבה: הראשון הוא "ציפור ציפור" של אן למוט (Anne Lamott, Bird by Bird), והשני הוא "מטפחת כחולה הופכת לעומק באר" (איזה ציטוט יפהפה מדליה רביקוביץ'). את עטיפתו של זה האחרון מעטרות ציפורים צבעוניות.

אן למוט גדלה בשנות ה-60 ההיפיות באחת העיירות הקטנות של מארין קאונטי, מצפון לסן פרנסיסקו. אביה היה סופר (קנת' למוט), מה שעיצב לימים את עיסוקה המרכזי. למוט היא פקעת נוירוטית של הפרעות ותסמונות: חרדה, אובססיה, כפייתיות, פרנויה, דיכאונות. ויחד עם זאת היא מקסימה, היא מצחיקה, היא נדיבה והיא נוגעת ללב. היא כותבת מהבטן ומהלב ומהנשמה, וזה משהו שמרגישים מיד – כל קורא מבחין מיד בין זיוף ובין אותנטיות ואי-אפשר לרמות בעניין הזה. מתוך הכתיבה המבולגנת שלה עולים רגעים מכמירים של יופי. היא מדברת בגילוי לב על מכאובי העבר שלה – ילדותה והיחסים שלה עם הוריה, אובדן אביה שמת מסרטן המוח, אובדן חברתה הטובה שמתה מסרטן השד, התמכרויות העבר שלה לאלכוהול וקוקאין, ושלושת הדברים שהצילו לבסוף את חייה: הכתיבה שלה, בנה היחיד סם (למוט היא אם חד-הורית*) והאמונה הנוצרית שלה.

כותרת המשנה של "ציפור ציפור" היא "הכתיבה והחיים: הוראות הפעלה". אני מתעלמת מהיומרנות של הכותרת הזו, כי הספר נהדר בעיניי גם בלעדיה. ההבחנה הראשונה שלמוט עושה היא בין הוצאה לאור לבין כתיבה. אף שהיא מתעכבת לבסוף גם על תהליך ההוצאה לאור (בחירת סוכן ספרותי, העבודה עם עורך וכו'), היא מדגישה בעיקר את עצם הכתיבה: הכתיבה כצורך קיומי, הכתיבה כתהליך תרפויטי, הכתיבה כנתינה ("תצטרכו לתת ולתת ולתת, אחרת אין סיבה שתהיו סופרים. אתם צריכים לתת מהמקום העמוק ביותר שבכם, ותצטרכו להמשיך לתת עוד ועוד, והתמורה עבור כל הנתינה הזאת תהיה הנתינה עצמה. אין שום חשיבות קוסמית בכך שתוציאו לאור משהו, אבל יש חשיבות לכך שתלמדו להיות אדם שיודע לתת").

כמי שמנחה כבר שנים סדנאות כתיבה פופולריות מאוד, למוט מתעכבת על הצדדים הטכניים של אומנות הכתיבה: איך בונים דמות, איך מפתחים עלילה, איך כותבים דיאלוג, על טיוטות ראשונות מחורבנות, על עיצוב תפאורה, על תקציר העלילה, על עריצות הפרפקציוניזם ועל מה שהיא מכנה "תחנת הרדיו קול-הדפקטים".

"פרפקציוניזם הוא קולו של העריץ, אויב העם. פרפקציוניזם יגרום לכם להישאר מכווצים מפחד ובלתי שפויים עד יומכם האחרון. לדעתי, פרפקציוניזם מבוסס על האמונה האובססיבית שלפיה אם תתנהלו בזהירות מספקת ותניחו את רגליכם במקומות הנכונים, לא תמותו. אבל האמת? אתם תמותו בכל מקרה והמון אנשים שלא מסתכלים לאן הרגליים שלהם הולכות יצליחו הרבה יותר מכם, וגם ייהנו תוך כדי כך. חוץ מזה, פרפקציוניזם יהרוס לכם את הכתיבה, יחסום לכם את כושר ההמצאה, יחד עם חדוות היצירה וכוח החיים (פה בקליפורניה יש אישור להשתמש בביטויים כאלה).

אם לא תיזהרו, רדיו קול-הדפקטים ינגן לכם בראש עשרים וארבע שעות ביממה, ללא הפסקה, בסטריאו. מהרמקול הימני שבאוזן הפנימית ייצא זרם בלתי פוסק של האדרה עצמית, המנונים למיוחדות שלכם, לכמה שאתם כשרוניים וצנועים וכמה לא מבינים אתכם מספיק. מרמקול שמאל יישמעו שירי ראפ של תיעוב עצמי, רשימות של כל הדברים שאתם לא יודעים לעשות, כל הטעויות שעשיתם עד היום, ספקות, קביעה שכל מה שאתם נוגעים בו הופך לחרא, שאתם לא יודעים לכתוב, שאתם זיוף אחד גדול בכל מובן אפשרי, לא מסוגלים לאהבה, שאין לכם כישרון ולא תובנות, וכן הלאה וכן הלאה. כבר היה עדיף שבזמן שאתם מנסים לעבוד ידחסו לאוזניות שלכם רוק כבד."

(- אן למוט, "ציפור ציפור". תרגום יואב כ"ץ, הוצאת כתר/עברית)

(ומילה אחת על התרגום: קשה לדעת מתי זו אן למוט שנשמעת קצת מטורללת (במובן החיובי של המילה), ומתי זה התרגום שנשמע קצת – ובכן – מטורלל (במובן השלילי של המילה). בכל אופן, וכפי שניתן להתרשם, הספר מספק קריאה מענגת ומצחיקה מאוד)

החלקים האלה מדגימים את חוש ההומור ביחסה של למוט אל החיים ואל הכתיבה. אבל מעבר לצד המשעשע שלה, מה שאהבתי במיוחד הוא התפיסה שלה את הכתיבה והקריאה – שכפי שהודגם כבר במקרה של "אקס ליבריס" של אן פדימן אי אפשר להפריד בין השתיים – כאקטים מוסריים.

"המילה מוסר מעוררת אסוציאציות כל כך רעות: פונדמנטליזם, מטיפים צרי אופקים, קטנוניות. אבל התפיסות המוסריות היסודיות שבהן אתם מאמינים בלהט הן השפה שבה אתם כותבים. כדי להיות סופרים טובים אתם צריכים לא רק לכתוב המון אלא גם להיות אכפתיים. כולנו יודעים שאנחנו הולכים למות; מה שחשוב הוא איזה מין בני אדם אנחנו נוכח העובדה הזאת. איך אנחנו, כיחידים וכקהילות, מתנהגים לנוכח עובדה זו? האם אנחנו מתנהגים כראוי, חותרים לכבוד עצמי ולחמלה, או שמא איש איש לנפשו?

אם אתם דומים לי, אפילו קצת, הרי כשאתם מתחילים לכתוב, תרצו ודאי למלא את הדף בשנינויות מבריקות כדי שהעולם יראה עד כמה פיקחים ורגישים ומיוחדים אתם. במהלך הזמן, כשכבר פיתחתם את ההרגל לכתוב, נדמה שקורה דבר שהוא חלק אורגני מההתפתחות, ואתם מתחילים לרצות שהכתיבה שלכם תביע את הדרמה של המין האנושי. רוב הדרמה הזו לא כוללת שנינויות והברקות. לעומת זאת, זו דרמה שמנוסחת באופן הטוב ביותר במונחים מוסריים.

כאשר דמות רגילה פחות או יותר בסיפור, מישהו שהוא גם טוב לב וגם פועל למען עצמו, מוצא איכשהו את המקום אשר ממנו הוא מסוגל עדיין לפעול באומץ ובאצילות, אנחנו זוכים לקרוא דבר אמיתי שאנחנו כמהים אליו. לפעמים מסתבר לנו שדמויות שהן לא מצחיקות, או לא יודעות להתנסח, עדיין יכולות להיות דמויות נהדרות, אם יש להן ראייה בהירה של הדברים – במיוחד אם הן שרדו או עדיין נלחמות לשרוד דברים קשים. זה חומר מעניין מטבעו, מאחר שזאת המשימה שניצבת בפני כולנו: לפעמים אין לנו ברירה אלא להיאחז ביד אחת בסלע הזה, ביד השנייה בסלע ההוא, ואנחנו מחפשים עם כל אחת מהבהונות נקודת אחיזה טובה לרגליים, גם אם זמנית, ובעודנו מעפילים על פני הסלע הזה, אין לנו זמן לקשקושים, להברקות ולהערות שנונות. לא ממש אכפת לנו אם אנשים לא יוצאים מקסימים בסיטואציה כזאת. אנחנו שמחים לראות שהם עושים דברים שגם אנחנו ניאלץ לעשות יום אחד, ועומדים בכך בכבוד.

זאת עמדה מוסרית ראויה – לשמור על לב פתוח אל מול כל הסבל. עמדה מוסרית, אם כן, היא לא מסר. עמדה מוסרית אינה סטיקר על פגוש או סיסמא או אמונה עיוורת. היא לא מגיעה מבחוץ או מלמעלה. היא מתחילה מתוך לבכם ומשם היא צומחת. עמדה מוסרית היא איכפתיות. כולנו נתונים בסכנה וכולנו צריכים להתמודד עם העולם מחדש מדי יום. ידידי קרפנטר אומר שאנחנו כבר לא זקוקים לצ'יקן ליטל שיגלה לנו שהשמיים נופלים, כי הם כבר נפלו. עכשיו העיקר הוא איך לדאוג זה לזה. עבור חלק מאיתנו, ספרים טובים וכתיבה יפה הם מקור נחמה ועידוד אולטימטיבי, מנחמים אפילו יותר מאוכל טוב. משום שבשביל חלק מאיתנו, ספרים הם הדבר החשוב ביותר עלי אדמות. זה פשוט נס שמתוך דפי הנייר המלבניים, השטוחים והנוקשים האלה נברא עולם ועוד עולם ועוד עולם, עולמות ששרים לנו, מנחמים ומשקיטים או מרגשים אותנו. ספרים עוזרים לנו להבין מי אנחנו ואיך עלינו להתנהג. הם מראים לנו איך לחיות ואיך למות. הם מצביעים עבורנו על משמעותן של קהילה ושל חברות. הם גורמים לנו להבחין, גורמים לנו לשים לב."

(- אן למוט, "ציפור ציפור". תרגום יואב כ"ץ, הוצאת כתר/עברית)

* * *

"מטפחת כחולה הופכת לעומק באר" הוא ספר שרואה אור מטעם מפעל תרבות ואמנות לנוער (מתא"ן), גוף המעביר סדנאות כתיבה בכל רחבי הארץ בהנחיית סופרים ומשוררים – חלקם ידועים יותר וחלקם פחות. על אף שמו של האירגון, סדנאות הכתיבה אינן מיועדות רק לנוער, כי אם גם למבוגרים, וכן לכותבים מתחילים כמו גם למתקדמים. בעיקרו, מרכז הספר אוסף של מערכי שיעור, וככזה הוא יותר כלי למנחי סדנאות כתיבה מאשר מקור השראה לכותבים. בכל זאת, יש בו כמה וכמה פנינים: כאלה הן הרשימות של וולטר בנימין (מי ידע שלהוגה הדעות הסגפן והקודר הזה היה חוש הומור!), של ויסלבה שימבורסקה (לה תמיד ידענו שיש הרבה חוש הומור), של רונית מטלון, שמנהלת דיאלוג עם אחת המורות שלה לכתיבה – הסופרת והמשוררת גרייס פיילי; ושל אורלי קסטל-בלום, שבדרכה החתרנית הרגילה, עורכת שמות ופרעות גם בתוך המימסד המהוגן של סדנאות הכתיבה (אחרי הכל, גם סופרים צריכים להתפרנס ממשהו, וסדנאות כתיבה הן בוודאי לא אחת הפרנסות הגרועות שבנמצא).

שתי סנוניות אינן מבשרות את האביב (הנה עוד מטאפורה עם ציפורים; למוט, אגב, מציינת עוד שתי מטאפורות נפוצות: הגן והנהר**), אבל נדמה לי שסמיכות הזמנים ביציאתם של שני הספרים מעידה על העניין הגובר והולך בקרב הציבור הרחב בכתיבה. אפשר היה לחשוב שעם פריחת יומני-הרשת יידעך הביקוש לסדנאות כתיבה. בפועל, ההיפך הוא הנכון. כנראה שלהיות סופרים הוא חלומם של לא מעט אנשים.

אז האם אפשר באמת ללמד כתיבה, שואלת רונית מטלון במאמר שמופיע ב"מטפחת כחולה". תשובתה היא ש"מה שאפשר הוא ללמד על כתיבה, לא ממש אותה".*** במפתיע או שלא במפתיע, גם מטלון, כמו למוט, מתייחסת לפן המוסרי העמוק והאינהרנטי של הכתיבה (והקריאה). היא מזכירה גם שזהו אותו דבר שווירג'יניה וולף קראה לו "היושר הפנימי" של הסופר.

"במיטבם, סיפורים ושירים מדובבים את תשוקת היופי של הקורא, כמו גם את המשיכה שלו לרוע (בבית-המרקחת של הספרות מצויות לא מעט צנצנות רעל, ומי שלא מבין זאת נידון לתפוס אותה כחוג העשרה נעים ו"תרבותי"), חרדות החיים והמוות שלו, מחשבתו, הידע שלו על המציאות ועל עצמו, סקרנותו, חוש המציצנות או האסקפיזם שלו, זיכרונותיו, תפישתו הפוליטית והחברתית, השגת ה"נעלה" שלו וגם, כפי שמראה הפילוסופית של המשפט מרתה נוסבאום בספרה "צדק פואטי", תחושת הצדק החברתי שלו והחמלה כלפי הזולת."

(- רונית מטלון, "האם אפשר ללמד כתיבה?" מתוך "מטפחת כחולה הופכת לעומק באר". הוצאת כרמל)

* בגב הספר מצויינת העובדה המצערת כי אף אחד מספריה של למוט לא תורגם עדיין לעברית. טכנית זה נכון. אבל מאמר אחד של למוט, שהיתה במשך שנים כותבת קבועה של המגזין המקוון "סלון", מופיע בספר "אמהות חושבות: נשים כותבות את האמת על אמהות". הוא נקרא "כעסה של אם: תיאוריה ומעשה" (תרגום יעל זיסקינד קלר, הוצאת מודן).

**  פאר פרידמן, בבלוג הספרותי שלו (אשר חביב עליי מאוד), מאזכר מטאפורות סוסיות.

***  התשובה של אן למוט לשאלה הזו היא כמובן אחרת. "אבל אי אפשר ללמד לכתוב, אומרים לי כל מיני אנשים. ואני אומרת, "מי אתם חושבים שאתם, לעזאזל, סגן אלוהים לענייני הרשמה לקורסים?" "