רשימות של ספרנית דילטנטית

אחת הפיקציות הגדולות של הכיבוש הוא הקונספט של "העיר שחוברה לה יחדיו". ירושלים מעולם לא היתה "מאוחדת". אם כבר, מדובר בחיבור מלאכותי וכפוי, תולדה של כיבוש חונק ודיכוי מתמשך. תשאלו כל ירושלמי מתי פעם אחרונה הוא היה מעבר לחומות ומה הוא יודע על החיים (בשני המובנים של המילה) שם, ומה שתקבלו הוא מבט זגוגי בעיניים ומשיכת כתפיים תמהה. הפרדוקס הוא שכל עוד ירושלים "מאוחדת" – בשם איזה חזון תעתועים משיחי שעומד מאחורי כל הכיבוש – למעשה היא מחולקת. רק כאשר היא תהיה מחולקת, אפשר יהיה להתחיל לדבר על איחוד – איחוד אמיתי של שלום, שיוויון ושכנות. כבר היום ירושלים מחולקת בפועל לעיר מזרחית-פלסטינית ועיר מערבית-יהודית. דווקא מתוך ההכרה בנפרדות של שני החלקים שלה יכול לצמוח במשך הזמן חיבור אמיתי. כמו בין שני אנשים, חיבור אמיתי יכול לצמוח רק מתוך נבדלות, רק כשלכל צד יש את הזהות המובחנת והאוטונומית שלו.

כשיורדים מכיכר ספרא לכיוון שער שכם, רואים באופק את אוגוסטה ויקטוריה על הר הזיתים מצד ימין, ואת הצריח הזקוף של האוניברסיטה על הר הצופים עונה לה בנחרצות מצד שמאל. אני עוברת את נוטרדם על שני צריחיה ופסל מריה הקדושה. כאן נמצא ההוספיס הצרפתי שבו סבא שלי מת מסרטן. הו, אחיות הרחמים, הן מעולם לא עזבו או נעלמו. אני הולכת לאורך החומה, במורד הטיילת שלמרגלות מגדל הפעמונים של כנסיית המסדר הפרנציסקני – מסדר שהעקרונות שלו חביבים עליי מאוד. בדיוק כשהסתיימו דבריו של דב חנין, התחילו הפעמונים לצלצל. חנין, שלבש חולצה אדומה של מאבק הסטודנטים – יום לפני כן נערכה הפגנת הסטודנטים בירושלים, וכל העיר היתה פקוקה; כל יום יש כאן משהו והעיר פקוקה – מדבר על ההתפשטות של ירושלים שהיא לא רק ממאירה מבחינה פוליטית, אלא גם מבחינה סביבתית. כיבוש הוא כיבוש הוא כיבוש – גם ביחס לעם אחר וגם ביחס לסביבה. ירושלים היא עיר ענקית ומפושטת מאוד. השטח הגיאוגרפי שלה עולה על זה של חיפה ותל אביב גם יחד. פעם הייתי צריכה לכוון את נועם מהכניסה לעיר אל איזור התעשייה תלפיות. סע ישר כל הזמן, אמרתי לו. כמובן, אין דבר כזה "ישר" בעיר הררית. הטופוגרפיה שלה מכתיבה עיקולים וקימורים ועליות וירידות וסימטאות שרק אם אתה חי בה 45 שנה אתה יודע איך לחתוך מהן אחת לתוך השנייה. הסימן הבדוק ביותר להיכרות אמיתית עם הסימטאות האלה היא שאתה אפילו לא יודע איך קוראים להן. 45 שנה אני חיה בעיר הזאת, ורק עכשיו אני מתחילה להבין איזו היכרות אינטימית יש לי איתה.

אחר כך Useless ID שרו את המנוני הפופ-פאנק שלהם והיו נחמדים נורא, וכששאנן סטריט עלה לבמה הם שרו יחד את ירושלים של זהב: הגירסה העצבנית. אני, בכל מקום שאני רואה מישהו מחבר גיטרה חשמלית למגבר מרשל, אני מרגישה בבית. זה יכול להיות פייק פלייס מרקט, הארוורד סקוור או שער שכם.

תם הטקס. אני חותכת לתוך מוסררה. ברחוב הע"ח נמצאים מרכז האמנות ירושלים, המרכז למוסיקה מן המזרח, ובית הספר לצילום מוסררה. התגעגעתי, אז באתי. בית הספר עדיין מורכב מבניין אבן ישן, צריף אחד ושני קראוונים. הוא כל כך קטן, שכל השטח שלו לא עולה על מטרים מרובעים ספורים. ביום שישי הוא סגור ונעול, אבל בחצר אפשר לשבת, כמו אז, ולשמוע את פעמוני הרוח שמתערבבים בפעמוני הכנסיות שמתערבלים בקריאות המואזין של תפילות יום השישי שעל הר הבית. אני ממשיכה לשוטט ברחוב, שומעת את המלמולים העולים מתוך בית הכנסת והישיבה החסידית שלידו. יש כאן ריחות של אקונומיקה ובישולים לקראת שבת, בוגונוויליות וחתולים, ואם מרימים את העיניים אפשר לראות את קיני הבזים. הבתים הישנים מוקפים חומות אבן, שערי הברזל סגורים, מתוך אחד מהם יוצא עמי ומחייך. כשמתחשק לו הוא פותח את הכוך הקטן שלו ומוכר קפה, סנדוויצ'ים ואוכל שהוא מכין לתלמידים שהגיחו מחדר החושך אל האור הלבן, המסמא, שעולה מן האבנים בימי הקיץ הלוהטים.

אני עולה לרחוב שבטי ישראל, עוברת ליד בנין בית החולים האיטלקי שבו שוכן היום משרד החינוך. אני ממשיכה לעלות ברחוב הלני המלכה אל חצר סרגיי, שבה שוכנת היום החברה להגנת הטבע, ואל מגרש הרוסים. כאן לפחות החומות וגדרות התיל מקיפות רק את בית המעצר. ובמחשבה שנייה, למה "לפחות" ולמה "רק": סגר הוא סגר הוא סגר בכל מקום, והוא אכזרי כלפי כל אדם.

ואז מרכז העיר. קפה הלל וקפה ארומה וקסטרו ומקדונלדס. חבורות של צעירים דוברי אנגלית מסתובבות בכיכר ציון המוזנחת והמטונפת. המושבה האמריקאית חזרה לעיר, וזה סימן לתקופה רגועה, גם כשברור שהרגיעה הזו היא שברירית וארעית. חבורה אחרת של צעירים דוברת ערבית בקול רם. אני שמחה שהם לא מרגישים צורך לדבר בשקט. זו העיר שלהם כמו שזו העיר שלי, זו הארץ שלהם כמו שזו הארץ שלי. נזכרתי שבהפגנה ספרתי קרוב ל-10 חובשי כיפות סרוגות. אולי עוד יש לנו סיכוי להינצל. אני נכנסת לאוגנדה. אוגנדה היא מקום של בוגרי בית הספר במוסררה. בכל רגע נתון אפשר למצוא שם את אורי, בני וליאור, יושבים ומדברים על שאכטות ועישונים. יש דברים שאף פעם לא משתנים, וטוב שכך. זה משמח. באוגנדה ביום שישי בצהריים יש חומוס ובירה טייבה מהחבית, ודי-ג'יי גרמני מתקלט סט.

בדרך ממרכז העיר חזרה הביתה אני חוצה כרגיל את החצר של מנזר רטיסבון. הלאה משם נמצאת כיכר צרפת שעליה חולשת מריה הקדושה מעל בניין טרה סנטה. אני לא יכולה לספור כמה פעמים עמדתי כאן בצהרי יום שישי עם קבוצת נשים בשחור. אני עוברת דרך כל חנויות הפרחים והירקניות ובתי הקפה של רחוב עזה. האור עדיין צהוב והאוויר מגעיל כשאני יורדת במורד הרחוב. הבית שלי נמצא על שפת עמק המצלבה, מעל הפילבוקס האדום שנשאר כאן עוד מימי הבריטים. מהחלון והמרפסת אני רואה תמיד את עצי הזית העתיקים שהם שוכניו העיקריים של העמק, ומעליהם הכנסת וגן הוורדים, וקצת הלאה משם הריאה הירוקה של גן סאקר. רוב הזמן המנזר של עמק המצלבה, ששייך לכנסיה היוונית-אורתודוכסית, נטוש, ואת העמק מאכלס רק המבנה של שבט מצדה של הצופים. אבל לפעמים, באופן תמוה ובלתי מוסבר, מצלצלים בו פתאום הפעמונים בשבת מוקדם בבוקר. אולי הגיעו צליינים והאח וסיליוס עושה להם השכמה. כשזה מעיר אותי מוקדם בשבת בבוקר אני לא מסוגלת אפילו לכעוס, מרוב שזה יפה.

כן, J-City, כמו שקורא לה ידידי CH4. לפעמים אני חושבת שיש לי פטור מלא לכל החיים מלנסוע להודו: הודו זה כאן. בדומה ליהודה עמיחי שאמר שכל זוג אוהבים בירושלים הוא סמל למשהו, כך גם כל מעשה נורמלי בעיר הלא-נורמלית הזאת הוא אקט חתרני. היום אני מבינה שככל הנראה הדבר הרדיקלי ביותר שעשיתי או אעשה אי-פעם בימי חיי, זה לחיות בירושלים. סתם לחיות חיים נורמליים, רגילים: ללמוד, לעבוד, להתאהב, להיפרד, לגדול בעצמי, לגדל ילד. את שני הדברים האחרונים במיוחד אני שמחה שעשיתי בירושלים.