רשימות של ספרנית דילטנטית

בשלב הזה של הקריירה הספרותית שלו, אפשר להרכיב משמות ספריו של הארוקי מורקאמי מחרוזת של שירי הייקו יפהפיים ומיסתוריים.

דרומית לגבול, מערבית לשמש

ציפור מכאנית –

ספוטניק אהובתי

אנדרגראונד –

אחרי החשיכה

קפקא על החוף

מרדף הכבשה

הפיל נעלם –

יער נורבגי

After the Quake –

Dance, Blind Willow

 Sleeping Woman

בשלב הזה של הקריירה הספרותית שלו, שירי ההייקו האלה עולים על ספרו האחרון שתורגם עכשיו לעברית, "קפקא על החוף". האמת היא שזה מצער פעמיים: פעם אחת בגלל שבשלב הזה עושה רושם שמה שהיה פעם לירי ומאופק בכתיבתו של מורקאמי הפך עכשיו למניירה וקיטש – במילים אחרות, מה שהיה פעם מקור כוחה ויופייה של כתיבתו, הוא בדיוק כל מה שבלתי-נסבל בה כעת. ופעם שנייה, בגלל ש"קפקא על החוף" מתחיל דווקא טוב מאוד. עד מחציתו בערך הוא מזכיר גם את "יער נורבגי" במלנכוליה הכבושה שלו, וגם את "קורות הציפור המכאנית" במתח ובסוריאליזם דמוי דייויד לינץ' שלו. מבין כל ספריו שקראתי, אלה השניים החביבים עליי ביותר (ואגב, אם כבר מדברים על אסוציאציות קולנועיות, יש ב"קפקא על החוף" לפחות שתי סצינות שמזכירות את הסיום של "מגנוליה").

טאמורה קפקא בן ה-15 בורח מביתו ומאביו האכזרי שהטיל עליו קללה. הוא זוכר שעד גיל ארבע היו לו גם אם ואחות. הוא עוזב ספק בניסיון למצוא אותן, ספק בניסיון להימלט מהנבואה הקשה של אביו. כדי למלא את לבו אומץ הוא מנהל בינו לבין עצמו שיחות עם נער הקרוי עורב. לא צריך לדעת ש"קפקא" בצ'כית פירושו עורב, כדי להבין שהנער הקרוי עורב הוא האלטר-אגו של טאמורה. "קפקא על החוף" הוא גם שמו של שיר ישן שצץ פתאום במהלך בריחתו של טאמורה, וגם תצלום ישן הקשור לאותו שיר. כבכל ספריו של מורקאמי, גם "קפקא על החוף" הוא מסע בעקבות זיכרון – שיר, תצלום, אנשים, עבר. עלילה מקבילה בסיפור עוקבת אחר קשיש פגוע מוח בשם נאקאטה, אשר סובל מאובדן זיכרון אבל מסוגל לדבר עם חתולים. לקראת סוף הספר יצטלבו דרכיהם של טאמורה ונאקאטה, גם אם לא באופן פיזי. עד כאן הכל טוב ויפה.

" "אושימה-סאן, יש משהו שאבי ניבא לי לפני כמה שנים."

"ניבא?"

"זה משהו שלא דיברתי עליו אף פעם עם אף אחד. חשבתי שגם אם הייתי מספר למישהו בכנות, אף אחד לא היה מאמין לי."

אושימה-סאן לא אומר דבר ורק שותק. אבל שתיקתו מעודדת אותי להמשיך.

"אולי יותר משזו היתה נבואה, זו היתה קללה," אני אומר. "אבא שלי חזר ואמר לי את זה שוב ושוב." אני נאנח עמוקות. ואז אני מוודא שוב את הדבר שאני מוכרח לומר עכשיו.

"יום אחד תהרוג את אביך במו ידיך, ותשכב עם אמך."

"זה מה שאבא שלך אמר לך – שיום אחד תהרוג אותו במו ידיך, ותשכב עם אמך?"

אני מהנהן כמה פעמים.

"זאת בדיוק הנבואה שקיבל אדיפוס המלך. אבל אתה בוודאי יודע את זה, לא?"

אני מהנהן. "אבל זה לא רק זה. יש עוד. יש לי אחות שגדולה ממני בשש שנים, ואבא שלי אמר לי שכנראה אשכב גם איתה. הוא אמר שלא משנה אלו מאמצים אעשה, לא אוכל לברוח מהגורל הזה ואין לי שום דרך לשנות את זה. אני אהרוג את אבא שלי ואשכב עם אמא שלי ואחותי."

אושימה-סאן לא אומר דבר. נראה כאילו הוא בוחן כל מילה ומילה מדבריי ומנסה למצוא איזה רמז.

אני אומר, "אושימה-סאן, קורים מסביבי כל מיני דברים. חלק מהדברים האלה הם דברים שאני בחרתי, וחלק מהם הם דברים שבכלל לא בחרתי. אבל אני כבר מגיע לשלב שאני לא יכול להבדיל בין השניים. כלומר, מה שחשבתי שאני בחרתי נראה לי כאילו כבר הוחלט שיקרה עוד לפני שאני בחרתי אותו. נדמה לי שאני בסך הכל עוקב אחרי דברים שמישהו כבר החליט. אני מרגיש שכמה שלא אחשוב וכמה שלא אתאמץ, הכל ממש לשווא. ויותר מזה, נדמה לי שככל שאני מתאמץ יותר, כך אני הופך להיות פחות ופחות אני עצמי, וזה משהו שמאוד קשה לי איתו. לא, יותר מדוייק להגיד שזה מפחיד אותי."

אושימה-סאן שולח את ידו ומניח אותה על כתפי. אני חש את חמימות כף ידו.

"אפילו אם זה כך, כלומר, אפילו אם הגורל שנפל בחלקך הוא שהבחירות שלך והמאמצים שלך יסתיימו בכישלון, אתה עדיין בלי שום ספק עצמך, ולא שום דבר חוץ מעצמך. ואתה מתקדם, כמו שאתה. אל תדאג."

אני מרים את עיניי ומביט בפניו של אושימה-סאן בפליאה. "למה אתה חושב ככה?"

"מפני שכרוכה בעניין אירוניה."

"אירוניה?"

אושימה-סאן מציץ אל תוך עיניי. "שמע, טאמורה קפקא-קון, מה שאתה מרגיש עכשיו שימש נושא להרבה מאוד טרגדיות יווניות. לא האנשים בוחרים את גורלם, הגורל בוחר אותם. זו הראייה הבסיסית של הטרגדיה היוונית את העולם. והטרגיות שבה – לפי אריסטו – היא בכך שגיבור הטרגדיה סובל לא מחולשותיו כי אם ממעלותיו. אתה מבין מה אני אומר? אנשים לא נקלעים לטרגדיה בגלל מומים אלא בגלל מעלות, ולטרגדיה גדולה אף יותר. אדיפוס הוא דוגמא מצויינת. במקרה של אדיפוס, הטרגדיה שלו לא באה עליו בגלל עצלנות או בורות, כי אם בגלל אומץ לבו והכנות שלו. ושם נולדת האירוניה."

"אבל לא דרך מוצא."

"זה תלוי," אומר אושימה-סאן. "לפי המקרה, אפשר לומר שאין דרך מוצא. אבל באותו הזמן, האירוניה מעמיקה את האדם ומעצימה אותו. וזה הופך להיות פתח הצלה במימד גבוה יותר. זה מאפשר למצוא תקווה במובן רחב יותר. לכן הטרגדיה היוונית מוצאת שוב קוראים רבים כל כך גם בתקופתנו. אני חוזר על עצמי כאן, אבל כל הדברים בעולם הם מטאפורות. אף אחד לא באמת הורג את אבא שלו ושוכב עם אמא שלו. נכון? אנחנו משתמשים במטאפורות כדי להגיע לאירוניה. וכך אנחנו גדלים ומעמיקים את עצמנו."

אני שותק. אני שקוע במחשבותיי שלי. "

(- הארוקי מורקאמי, "קפקא על החוף". תירגמה מיפנית: עינת קופר, הוצאת כתר)

לי, כידוע, יש נקודה רגישה למתבגרים ומצוקותיהם, במיוחד ככל שתהליך ההתבגרות שלהם סוער יותר ורצוף קשיים ומהמורות. כך שלא זו הבעייה שלי עם "קפקא על החוף". הייתי שמחה גם לקרוא ספר שמטפל באומץ וברגישות בנושא של גילוי עריות והמתח האירוטי הסמוי שקיים בין אמהות לבניהן המתבגרים. אלא שדווקא בנקודה הטעונה והמורכבת הזאת, שדורשת, כאמור, הרבה יושר ורגישות, "קפקא על החוף" הופך ליותר ויותר קיטשי. וכשאני אומרת "קיטש" אני מתכוונת לזה:

"אני מרגיש בנוכחותו של מישהו ופוקח את עיניי. מחוגי הזרחן של השעון המעורר מראים את השעה שלוש. בלי להרגיש נרדמתי. באורו הקלוש של הפנס שבגן, החודר אל החדר מבעד לחלון, אני רואה את דמותה. היא יושבת כמו תמיד על הכיסא שלפני השולחן, ומביטה באותה תנוחה על התמונה שעל הקיר. סנטרה בידיה השעונות על השולחן וגופה אינו נע. מחוץ לחלון, הרוח הנושבת מן הים מרעידה בשקט את ענפי עץ העצה.

אבל לפתע אני מרגיש כי באוויר יש משהו שונה מתמיד הפעם. משהו אחר. בן רגע מתחזקת הרוח הלילית, והדם שבעורקיי נעשה כבד באופן משונה. ענפי העצה משרטטים מבוך עצבני על זגוגית החלון. ואז אני מבחין בכך. הצללית שנמצאת שם אינה צלליתה של הנערה, אבל היא דומה לה מאוד. אפשר לומר שהיא כמעט זהה לה. אבל היא לא בדיוק אותה צללית.

הצללית שעל הכיסא נעה, וגופה משנה את זוויתו בתנועה איטית. היא חדלה מלהשעין את סנטרה על ידיה ומפנה את פניה אליי. אני רואה לפני את סאאקי-סאן. נשימתי כלואה ואינני מסוגל לשחרר אותה. לבסוף היא קמה ומתקדמת אליי לאט, בהליכתה הזקופה כתמיד. היא אינה נועלת נעליים. היא יחפה. כשהיא צועדת, הרצפה חורקת קלות תחתיה. היא לובשת חולצת משי לבנה וחצאית כחולה המגיעה עד ברכיה. באור החיוור החודר מן החוץ היא מתחילה להתפשט. היא לא ממהרת אבל גם לא מהססת. היא פורמת את כפתורי חולצתה בזה אחר זה בתנועות חלקות וטבעיות מאוד, פושטת את החצאית ומורידה את תחתוניה. הבגדים נופלים בזה אחר זה בדממה אל הרצפה. בדים רכים אינם משמיעים קול. עיניה פקוחות, אבל היא עושה את כל הפעולות הללו מתוך שינה."

יש קשיים שלהטביע אותם בכל אגמי הרוך (במובן הרע של המילה) רק עושה להם רע. יש קשיים שצריך להתמודד איתם כפי שהם: בלי עדשות מרככות, בלי אור קלוש מן הפנס שבגן ורוח הנושבת מן הים, בלי בגדי משי רכים, בלי "אווירה". בנקודה הזאת מורקאמי נכשל.

חבל. אבל אולי באמת התיאור המדוייק ביותר לכתיבתו של מורקאמי נמצא במייל ששלח לי לא מזמן שי"ן:

Norwegian Wood " הוא בסופו של דבר ספר מצויין, גם אם לפרקים הוא קצת ילדה-בת-שבע-עשרה-עם-יותר-מדי-מסקרה, אבל אני מניח שכך הם כל הספרים על התבגרות, דיכאון ואהבות נכזבות. בהתחלה לא רציתי לקרוא את מורקאמי, כי ההייפ דחה אותי, אבל אז פטר עשה yardsale והיה שם את ספוטניק אהובתי באנגלית, אז לקחתי וקראתי והוא היה די טוב. אני חושב שהספרים של מורקאמי הם קצת כמו הקיוּר: פופ מלנכולי בטעם של גשם, שאם מסתכלים עליו מהזווית הנכונה הוא הוֹ, ואם מסתכלים מזווית אחרת הוא בעצם מחוייך. אני תמיד מבטיח לכתוב למה אני חושב שהקיוּר הם הרכב הפופ החשוב ביותר של רבע המאה האחרונה, ואף פעם לא מצליח לכתוב את זה, כי זו בדיוק התכונה החמקמקה הזו, של רחמים עצמיים עם חיוך. "