רשימות של ספרנית דילטנטית

"עד אז ראה את שמו המלא רק פעם אחת, מודפס בדרכונו של אבא, ספרון דקיק בכריכה חגיגית, לוהט באדום. על שערו הקדמי – הטבעת זהב של שיבולי חיטה עטופות בדגלי הארגמן. השיבולים, כמו זוג כנפיים, חובקות ברחמן את התאומים: הפטיש והמגל. ברקע – השמש העולה. מתחת לשיבולים, בהטבעת זהב נוספת, בורקות מילות הקסם: "אני אזרח ברית-המועצות", על החתום: ולדימיר מיאקובסקי, ממשורריה הדגולים של המולדת, טרובדור המהפכה. ילדים בגילו של טוליק עדיין לא למדו אותו בשיעורי "שירת המולדת". אבל את "אכלו אננסים, תלעסו פסיונים, יומכם האחרון מתקרב, בורגנים!" דקלמו בחדווה ובעוז בלי שראו אננס או בורגני מימיהם."

(- בוריס זיידמן, "המינגוויי וגשם הציפורים המתות". הוצאת עם עובד)

משום כך, כשנתקלתי בספר "חליל המרזבים: מיאקובסקי המוקדם, שירים ופרוזה 1918-1912" (תרגום, מבוא, אחרית דבר והערות: עמנואל גלמן, הוצאת ספרי עליית גג/ידיעות אחרונות) היה לי לפחות מושג כללי במי מדובר.

צורף יחף של יהלומי-שירה,

בהנפת שמיכות הפוך במגורי זרים,

אבעיר היום את השמחה האדירה

לאביונים ססגוניים ועשירים.

(מתוך "טרגדיה", 1913)

קודם כל, זה ספר יפה מאוד מבחינה עיצובית וחזותית. בפורמט כמעט ריבועי ובכריכה קשה, הספר כולל לא רק שירים וקטעי פרוזה, אלא גם צילומים ישנים, קרעי כתבי יד, איורים פרי מכחולו של מיאקובסקי וקטעי מאמרים שכתבו עליו בני תקופתו (בוריס פסטרנק, מרינה צווטאייבה). בנוסף לתרגום – שעד כמה שאני יכולה לשפוט הוא מצוין – מוסיף עמנואל גלמן הערות שוליים והסברים מפורטים אשר מצליחים לתת לקורא תמונה מלאה של ההקשרים הפוליטיים, החברתיים, התרבותיים והאישיים שבתוכם פעל מיאקובסקי. ולבסוף, כבונוס נפלא, מסתיים הספר בלקסיקון הפוטוריזם הרוסי, המקיף את אחת התקופות הסוערות ביותר בהיסטוריה בכלל, ובהיסטוריה הרוסית בפרט.

לקח לי זמן לעמוד על הגדולה שבשירתו של מיאקובסקי – המקצב, המוזיקליות, הכוח, העוצמה, הדרמה, הסערות, הדימויים. קראתי את השירים כמה וכמה פעמים עד שזה תפס אותי. זה קרה רק בקריאה רביעית או חמישית, ובמפתיע או שלא במפתיע, זה קרה בלילה של נדודי שינה.

לילה

אדום-ולבן מקומט ומושלך,

זרקו על ירוק מטבעות זוהרים,

ולחלונות שידם אפלה

חילקו צוהב עז של קלפים בוערים.

כיכר ושדרות לא נבוכו לראות

גלימות בניינים בכחול הכהה.

כמו פצע צהוב נחפזו האורות

בשלל עדיים לחשק רגליהם.

חתול מנומר-הפרווה – ההמון –

נגרר בדלתות, מתקמר אל מוצא;

איש-איש השתדל להניע עמו

את גוש הענק – את הצחוק המוצק.

נלפת בכפי השמלות עד ייאוש

אשחיל חיוכי לעברן. בצחוק חם

הלמו על הפח חבורה של בני-כוש,

כנפי-התוכי מרהיבות את מצחם.

(1912)

ולדימיר ולדימירוביץ' מיאקובסקי נולד ב-19 ביולי 1893 בעיר בגדדי שבגרוזיה להורים סלאביים מקרב מעמד הפועלים. על המתח הבין-תרבותי של מוצאו כתב לימים במסתו "אני עצמי": "אבי היה קוזאק, אמי – אוקראינית, שפת אמי – גרוזינית. ניתן לומר שנולדתי בין שלוש תרבויות". בגיל 13 מת אביו, והוא, אמו ושתי אחיותיו עקרו למוסקבה. בשל מצבה הכלכלי הרעוע של המשפחה ובמידה רבה גם בשל אופיו הסוער והמרדן, נשר הקוזאק הפושטק מן הלימודים כבר בגיל 15. הוא הצטרף לשורות המפלגה הבולשביקית שהיתה אז בלתי חוקית, קיבל את הכינוי המחתרתי "החבר קונסטנטין", עסק בהפצת עלוני תעמולה, החזיק אקדח בלי רישיון, ועד גיל 17 הספיק להיאסר שלוש פעמים בעווןן פעילות חתרנית נגד המשטר. רק בשל היותו קטין ניצל מהגליה.

בעת ריצוי מאסרו השלישי, בכלא בוטירקי הידוע לשמצה, גילה מיאקובסקי הצעיר את השירה, הספרות והאמנות. עם שחרורו מהכלא החל ללמוד במכללה לאמנות הציור, הפיסול והאדריכלות במוסקבה, שם הכיר את דויד בורליוק, אבי הפוטוריזם הרוסי. בורליוק, שהיה מבוגר ממיאקובסקי ב-11 שנה, הפך לדמות אב, מורה רוחני ופטרונו של האמן הצעיר. הוא תמך בו מבחינה כלכלית, דאג להרחיב את השכלתו החסרה, וטיפח ועודד את כשרון השירה שלו. עם הקמת התנועה הפוטוריסטית צירף אותו בורליוק אל שורותיה, ומיאקובסקי מצא עצמו פתאום חלק מחוד החנית של קבוצת אוונגרד בוהמית, שראתה עצמה כנושאת דגל האמת האמנותית האחת והיחידה. בגיל 19, כשמאחוריו רק קובץ שירים אחד קטן ונידח, כבר היה מיאקובסקי חתום על המניפסט עז-המצח של התנועה הפוטוריסטית, תחת הכותרת "סטירת לחי לטעמה של החברה": "להשליך את פושקין, דוסטוייבסקי, טולסטוי וכו' מסיפונה של אוניית העכשיו". על החתום: "היושבי-ראש של כדור-הארץ: דויד בורליוק, אלכסיי קרוצ'ניך, ולדימיר מיאקובסקי, ויקטור חלבניקוב (דצמבר 1912)".

כן, עולם ישן עד היסוד נחריבה. כנראה שבכל דור ודור חייב משורר לראות את עצמו – במיוחד אם הוא פוטוריסט – כאילו המציא את הגלגל מחדש.

בדומה לתנועת הדאדא, גם ההופעות הפוטוריסטיות דמו יותר למופעי קרקס מאשר לערבי קריאת שירה מסודרת. השערוריות רדפו זו את זו, ולא פעם הופסקה קריאת השירה בהתערבות המשטרה או התפרעות הקהל, שרגשותיו נפגעו משחיטת הפרות הקדושות (פושקין, דוסטוייבסקי וכו'). לבסוף, סולקו בורליוק ומאיאקובסקי מבית הספר לאמנות בגלל פעילותם החתרנית.

ביולי 1915, בעירו המאומצת החדשה סנט פטרבורג, הכיר מיאקובסקי את אוסיפ בריק, שהפך למוציא לאור שלו, ואת אשתו לילי, שהיתה לאהובתו ולמוזה שלו במשך שנים רבות מאז. הרומן בין השניים היה גלוי למן הרגע הראשון כמעט, מה שרק הפך אותו לשערורייתי יותר. לא זו בלבד שאוסיפ בריק לא התנהג מעולם כבעל קנאי ונבגד, אלא שהוא פיתח ידידות עמוקה ורבת שנים עם מאהבה של אשתו, תוך שהוא מתייחס בג'נטלמניות גמורה לרומן בין השניים. אלא שזה לא הפך את הרומן של ולודיה ולילי, מסתבר, לקל יותר.

את אהבתי

אפיץ למיליוני קילומטר

כשליח מן הימים ההם, רגליו מכותתות.

אצלי לדורות מוכן לך הכתר:

כתר שיריי

בזוהר העוויתות.

(מתוך "חליל עמוד-השדרה", 1915)

ליליצ'קה! (במקום מכתב)

האוויר נאכל בנשיפות עשן.

החדר –

פרק מן התופת של קרוצ'וניך.

את זוכרת?

ליד החלון,

אחוז תזזית קשה,

ליטפתי את ידך, שוטה שכמוני!

היום את יושבת,

ליבך – ברזל.

בעוד יום תגרשיני

אולי בקללה.

ידי הרועדת בפרוזדור האפל

לשרוול לא תקלע.

אברח,

את גופי ברחוב אטיל!

פראי,

אשתגע,

בייאוש מוצלף.

אין בכך צורך,

יקירתי,

אהובתי,

בואי ניפרד עכשיו.

ממילא

אהבתי

כמשקולת כבדה

תלויה על צווארך –

ממנה לא תיפטרי.

תני לי לנהום בזעקת הפרידה

את עלבונותיי המרים.

אם פר מעמל מפרך סובל –

יילך לו

לרבוץ במים צוננים.

מלבד אהבתך

אין לי ים

בתבל,

ומאהבתך אין חופשות, גם לבכיינים.

אם פיל עייף שלווה מבקש –

ינוח, הוד מלכותו, בחול הלוהט.

מלבד אהבתך

אין לי

שמש,

ואין לי מושג עם מי את כעת.

לו מישהי ככה היתה מתאכזרת למשורר,

הוא בעליל

בכסף ובתהילה היה מחליף את אהובתו,

ואילו לי

לא ערב שום צליל

לבד מצלילי שמך המתוק.

לא אירה בראשי,

רעל לא אשתה

לא אקפוץ אל פיר מדרגות.

בי,

לבד מלהב מבטך,

סכין לא תשלוט.

מחר תשכחי

שהכתרתיך,

שהאהבה שרפה את נשמתי הפורחת,

והבל-ימיי הוא קרנבל שטותי

המרפט את ספריי בסערה ניצחת.

האם העלים היבשים של מילותיי

יצליחו לעצור אותך

בנשימתם השוקקת?

תני לפחות

לרפד ברוך איוושתן

את הליכתך המתרחקת.

(26 במאי 1916, סנט פטרבורג)

בשנותיה הראשונות של מלחמת העולם הראשונה עבד מיאקובסקי כשרטט בבית הספר הצבאי למכונות בסנט פטרבורג. עם פרוץ מהפיכת אוקטובר 1917 הצטרף לשורות המהפכנים והחל לחבר שירי תעמולה. אלא שהמהפכה הנכספת הובילה עד מהרה לחורבן כלכלי ומלחמת אזרחים, והאופוריה התחלפה בדיכוי ובדיכאון. ב-1919 העתיקו הבריקים ומיאקובסקי את מקום מושבם מסנט פטרבורג למוסקבה, שם המשיכו לחיות שלושתם בבית אחד. לאחר שחזר למוסקבה עבד מיאקובסקי בסוכנות החדשות הסובייטית, ויצר עבורה תעמולה קומוניסטית במלל ובאיורים. השלטון החדש אימץ אותו אל חיקו בחום, אלא שהיה לכך מחיר כבד: העובדה שסטלין הכריז שמיאקובסקי "היה ונשאר המשורר הטוב והמוכשר ביותר של עידננו הסובייטי", היתה גזר דין מוות עבור המשורר ושירתו. הוא הפך למוקצה מחמת מיאוס בקרב האליטה האינטלקטואלית שהחלה להתפכח מ"שמש העמים" ושלטון האימים שלו.

לקראת סוף שנות ה-20 של אותה מאה עקובה מדם, החל גם מיאקובסקי עצמו להתפכח מאשליותיו ביחס לקומוניזם ולבולשביזם. הוא החל למתוח ביקורת גלויה על הפרובינציאליות והבירוקרטיה של השלטון הסובייטי. התפכחותו המרה, יחד עם התערערות מעמדו הן בקרב חוגי השלטון והן בקרב חוגי האינטלקטואלים, לצד אהבה נכזבת, ככל הנראה (היו לו עוד כמה אהבות אחרי לילי) – הובילו לכך שב-14 באפריל 1930 התאבד מיאקובסקי ביריית כדור ללבו. זה לא היה האקורד הסוער האחרון בחייו הסוערים: לאחר מותו נפוצו שמועות כי לא היה מדובר בהתאבדות אלא ברצח פוליטי בפקודת סטלין. השערה זו לא אושרה או הופרכה עד היום.

ואם היום לי, להוני פרוע,

לא יתחשק לבדר אתכם בתועפות קולי,

אצפצף על הכל ובצחוק גס-רוח

אירק בפניכם,

אני – בזבזן אוצרות המילים.

(מתוך "הנה לכם!", 1913)

אחד המשוררים שהושפעו עמוקות משירתו (ומחייו) של ולדימיר מיאקובסקי היה אלכסנדר פן. גם אלכסנדר פן וגם אברהם שלונסקי תרגמו כמה משיריו של מיאקובסקי לעברית. אחד הפרקים המעניינים ב"חליל המרזבים" הוא השוואת תרגומיהם הישנים עם תרגומיו החדשים של עמנואל גלמן. ויפה עשה גלמן שהביא לצד כל אלה גם את השירים במקור הרוסי ובתעתיק לעברית, מה שמאפשר גם למי שאינו יודע מילה אחת ברוסית לעמוד על המוזיקליות, הקצב והכוח שבשירתו של מיאקובסקי.

אותי – לא תעצרו.

אפילו אין לי זכות,

גם אם אומר דברי כזב

אני שלו מכל, הנה זה כבר מגיע:

ראו –

עורפים כוכב אחר כוכב

ודם הטבח שוב צבע את הרקיע!

(מתוך "ענן במכנסיים", 1914 – 1915)

וכאשר

בסוף

על ראשי השנים יתייצב

היום האחרון וייתם –

בנפשם השחורה של אנרכיסט ורוצח

אתלקח כמו חזיון עקוב מדם.

(מתוך "לכל", 1916)

והודעה מנהלתית קצרה: הבלוג יוצא לחופשתו הדו-שנתית וישוב לקראת סוף יולי.