רשימות של ספרנית דילטנטית

בדיעבד, הדבר הטוב ביותר שהיה יכול לקרות לי זה שבנקודת הזמן שבה נפסק היומן הלכתי לקורס מ"כיות. שלושה חודשים של גשם ובוץ והתנתקות מהבית ניתקו אותי גם מכל מה שהיה ונגמר ביני ובין גילי וביני ובין ילי. בנוסף, שהייה בת שנתיים במחיצת בנות בלבד היתה מנחמת ומרפאת מאוד. פגשתי בנות נפלאות שהפכו להיות החברות הקרובות ביותר שלי בשנתיים הבאות: מיכל, טל, אלינוער, ליאת. עשינו קורס מ"כיות יחד והדרכנו טירוניות, אחר-כך עשינו קורס קצינות יחד והן הלכו להיות מם-מ"מיות, ואני נשארתי להדריך צוערות. האמת היא שנהניתי מהשירות הצבאי שלי, מה גם שבאותה תקופה אפילו לא היינו צריכות לחתום קבע. אפילו השתחררתי קצת לפני הזמן, מפני שסירבתי לעבור בוחן כושר ובוחן חוק שיפוט צבאי. כך שאלה היו בעיקר שנתיים שבהן נתתי ללב שלי לנוח. למעט כמה שבועות באמצע השירות שבהם סופסוף אני ורן מימשנו את משיכתנו והיינו יחד כשאני יצאתי לסופי שבוע והוא הגיע מהטכניון לתל אביב – לא היה לי שום קשר רומנטי עם אף אחד.

בסוף השירות הצבאי שלי היה לי שוב רומן קצר עם בחורה, וזו היתה הפעם האחרונה שעשיתי את זה.

בעידן גוגל והרשתות החברתיות, קל לי מאוד לאתר איפה גילי נמצא היום, אבל אני לא אכתוב את זה כאן מפני שזה יהיה מזהה מדי – אפילו אם לא אכתוב את שם החברה שאותה הוא מנהל אלא רק באיזה תחום הוא עוסק, איפה הוא עשה את הפוסט דוקטורט שלו וכו'. אני רק אספר – ואת זה אני יודעת עוד לפני עידן גוגל והרשתות החברתיות – שגילי התחתן עם ענת ושהם נשואים עד עצם היום הזה, ושהוא גר עדיין באותו מושב.

פגשתי את גילי רק עוד שלוש פעמים במשך השנים. בפעם הראשונה נפגשנו חצי שנה בערך אחרי הפרידה, ואני זוכרת שהלכנו לטייל בעיר העתיקה. אני זוכרת שהיה יום בהיר וקר, אני זוכרת שסתם שוטטנו ופיטפטנו, וזה הכל. אני זוכרת שכבר אז הרגשתי שמה שהיה בינינו, לטוב ולרע, חתום וגמור, ושאני מחבבת אותו מאוד אבל זהו, מה שנגמר נגמר.

בפעם השנייה נפגשנו בגבעת רם כששנינו היינו סטודנטים, כך שזה בטח היה חמש-שש שנים אחרי האירועים המתועדים כאן. הוא היה סטודנט למשהו במדעי החיים או המדעים המדוייקים, אני כבר לא בדיוק זוכרת, ואני למדתי פילוסופיה והיסטוריה כללית ובאתי להוציא חומר מהספריה הלאומית. נדמה לי שאז הוא סיפר לי שהוא עומד להתחתן, ושמחתי בשבילו.

הפעם השלישית היתה בערך לפני עשר שנים או קצת יותר. נפגשנו בחטף ברחוב, והדבר הראשון שהוא עשה זה לתפוס אותי ולחבק אותי חזק ולהדביק לי נשיקה עזה על השפתיים. אני זוכרת שחשבתי לעצמי שזה כל כך גילי, שהתחלתי מיד לצחוק. התעדכנו בקצרה בקורותינו, סיפרתי לו שהתגרשתי ושיש לי ילד אחד, הוא בטח סיפר לי כמה ילדים יש לו אבל אני לא ממש זוכרת, אני כן זוכרת שהייתי בדיוק לפני אחת הנסיעות שלי לסיאטל ולכן הייתי מאושרת מאוד, ושאת הפתק שהוא נתן לי עם מספר הטלפון הנייד שלו תייקתי במקום שבו אני מתייקת את כל הפתקים עם הטלפונים של גברים נשואים: בפח.

גם עם ילי לא התראיתי יותר. היתה לנו אולי עוד פגישה אחת לקראת סוף השירות הצבאי וזה היה נחמד, אבל כבר היה ברור לנו שכל אחת מאיתנו כבר נעה בכיוונים אחרים. אני יודעת שילי הלכה ללמוד בבצלאל, שהיא התחתנה יחסית מאוחר, שבפעם האחרונה ששמעתי עליה לפני כמה שנים נולד לה ילד, ושהיא עדיין חיה בירושלים. בגלל ששתינו חיות עדיין באותה עיר, יצא שנתקלנו במשך השנים בכל מיני אנשים שמכירים כל אחת מאיתנו, וככה אנחנו מחליפות בינינו כבר שנים דרישות שלום. אבל זה הכל.

הקשר ביני ובין רוי נותק בשלב הזה של סוף היומן. אני התחלתי את הקורס, הוא התגייס, ידעתי מה הוא מרגיש כלפיי, אבל אני לא הייתי פנויה אז רגשית. אבל כמעט שנתיים לאחר מכן, לקראת סוף השירות הצבאי שלי, נפגשנו שוב באקראי. התחלנו שוב לצאת יחד, ואז פרצה מלחמת לבנון (הראשונה). רוי והטנקים שלו עלו צפונה, ונשמתי כמעט פרחה מרוב דאגה. עד שהוא חזר, בריא ושלם, כמה שבועות מאוחר יותר, כבר היינו מאוהבים.

רוי ואני התחתנו ב-1988. ב-1989 נולד לנו עומר. ב-1994 רוי ואני התגרשנו.

עד היום רוי הוא כמעט האדם היחידי שקורא לי בשם המשפחה שלי, מה שמחזיר אותי בבת-אחת לחצר בית הספר התיכון. כאילו לא עברו מאז כמעט 30 שנה.

רוי נשוי היום בפעם השנייה ויש לו שני ילדים קטנים ומתוקים מאוד. הוא נראה לי מאושר. אני מחבבת ומעריכה מאוד את אשתו, ואני מחבבת ומעריכה מאוד אותו. רוי תמיד יישאר חלק מחיי, גם מתוקף העובדה שיש לנו ילד משותף, וגם מפני שיש לנו שורשים שנטועים כל כך עמוק בעבר.

מה שמדהים אותי לגבי החיים זה שמאחורי כל סיפור מסתתר סיפור נוסף. אתה אף פעם לא יודע מתי הסיפור המשני יצעד צעד אחד קדימה ויהפוך לסיפור הראשי.

החיים שלנו הם רגילים ומיתיים בו זמנית. או כמו שקארבר כתב פעם בשיר, "זה עד כדי כך פשוט. זה עד כדי כך לא פשוט".

זו ההיסטוריה הסודית שלי.