רשימות של ספרנית דילטנטית

מעכשיו ועד עמוק לתוך 2007 ינחת עלינו מבול של הוצאות-מחודשות לתקליטים שעשו את המהפיכה לפני שלושים שנה. ולא, אני לא מתלוננת. זה לא רק שהתקליטים האלה הם היום כבר קלאסיקה, וזה לא רק שהם עדות לחיות, לחיוניות ולרלבנטיות המתמשכת של הפאנק; לא, יש כאן משהו עמוק עוד יותר: אני חושבת שהם עדות לזה שהיום יותר מתמיד אנחנו זקוקים לפאנק: בעולם שהופך להיות צר ודכאני יותר מיום ליום, שבו הכוח והעריצות של תאגידים ושל המדיה הולכים ומתגברים ומשתלטים על כל חלקה טובה – בעולם כזה אנחנו זקוקים לאלטרנטיבה שהפאנק מציב: חופש מחשבה, חופש פעולה, ביקורת תמידית, אסתטיקה חלופית.

יש מעט מאוד אלבומים שראויים להוצאה-מחדש יותר מ-Horses של פטי סמית. Horses הוא אחד האלבומים החשובים, המשפיעים והנדיבים ביותר בתולדות הרוק בכלל, והפאנק בפרט. הוא נדיב במובן הזה שההשראה שלו נמשכת עד היום. שלושים שנה אחרי שהוא נוצר, הוא עדיין עדות חותכת לכוח המשחרר של הפאנק ולאפשרויות הרבות שגלומות בו. הוא נפתח בקריאת התיגר המפורסמת על קודש הקודשים של האמונה: "ישו מת/אבל לא על החטאים שלי". פטי סמית היתה נערה צעירה וצנומה שהגיעה מניו ג'רזי, וקריאת השחרור הזו שלה סימנה את המרד בכל המוסכמות המצרות את רגליהן של הנשים: הדת, המשפחה, הפוליטיקה, הערכים הבורגניים.

Horses ממשיך משם עם פואטיקה מרדנית דומה, גיטרות שנשמעות כמו מכונות ירייה וכל האנרגיה, החספוס, הפראות והמיידיות של הרוקנ'רול בראשיתו. פטי סמית מסמנת את עצמה בלי להניד עפעף ובלי שום התנצלויות כממשיכת דרכם של משוררי הביט, של בוב דילן ושל ג'ים מוריסון. אלה עצים גבוהים מאוד להיתלות בהם, אבל גם היא עץ ענק. עליי אישית השיר האהוב ביותר באלבום הוא Free Money, וזה לא רק שהוא אחד השירים הרומנטיים ביותר בכל הזמנים (ומי שעדיין לא הבין עד כמה הפאנק הוא רומנטי צריך לעבור עוד שיעור אחד או שניים), אלא בגלל שהוא לא איבד שום דבר מהדחיפות והתקפות שלו גם היום: שני הנאהבים החיים בשולי החברה ובשולי החוק נדחקו לשם בידי עולם חומרני קר, חמדני, תאב בצע וחסר חמלה. אבל מי ישפוט ויגיד שדווקא המוסר שלהם אינו המוסר הראוי?

פטי סמית תמיד האמינה בחלומות. שלושים שנה מאוחר יותר, היא רואה כיצד הרבה מאוד מהחלומות שלה ושל בני דורה התנפצו ועוותו. העולם היום נמצא במצב גרוע לא פחות מכפי שהיה ב-1975. בהוצאה המחודשת נוסף לדיסק המקורי דיסק נוסף ובו הופעה חיה בלונדון שנערכה השנה, שם היא ביצעה את Horses בשלמותו. הקול שלה, יותר מתמיד, מחוספס, עמוק, כואב ומצולק לא רק ממה שחוותה ואיבדה במשך השנים, אלא בעיקר בשל השיברון והאכזבה מעולם שרחוק אלפי מילין מתבונה וגאולה. את Horses מסיים My Generation של ה-Who, ועל רקע הפידבק והדיסטורשן פונה סמית הפעם כנציגת הדור ההוא אל הדור הנוכחי: Rise up, take the streets, make change, the world is yours !

היא כמו כוהנת גדולה, פטי סמית, אוראקל של חוכמה והשראה. אני מתבוננת בתצלום האייקוני שלה שצילם רוברט מייפלתורפ על גבי עטיפת Horses. הסנטר זקוף קדימה, האף מורם מעט למעלה, השפתיים נחרצות, העיניים ערניות ורציניות. היא לא מתחנפת, לא מתחנחנת, לא מפתה, לא עוגבת, כמעט גברית ובכל זאת יפה. היא נראית מתריסה, נחרצת, בטוחה ועקשנית. ואני מתבוננת בתמונות שלה היום, והיא נראית כמעט כמו אינדיאנית זקנה, עם השיער הארוך והעיניים הטובות. ואני חושבת לעצמי, אלה החיים שהייתי רוצה לחיות. חיים מלאים, יצירתיים, משתוקקים. היא איבדה הרבה אבל גם זכתה בהרבה מאוד. היא תמיד הלכה בדרך שלה. ולמרות שהיו לי את הספקות שלי כלפיה כשהיא פרשה מיצירה בשלב מסויים כדי להתמסר למשפחה ולגידול ילדים, אני עדיין חושבת שאנחנו זקוקות לעוד מודלים לחיקוי דוגמתה. בכך שהיא הציבה מודל חלופי של יופי נשי, רחוק שנות אור מאידיאל היופי הצר והמדכא, היא הראתה שאישה יכולה להיות נערצת, מחוזרת, נחשקת, אהודה ואהובה בזכות חוכמתה, אישיותה, כשרונה, יצירתה והכריזמה שלה. ואני חושבת, כמה חופש העניקה לה העובדה שהיא לא היתה יפה, או לפחות לא יפה במובן הצר והמקובל של המילה. כמה רחוק זה איפשר לה להגיע.

(לנוגה, אמיתי, וכל חובבי ה- bandes dessiné)

לפי הספר Graphic Novels שיצא לאור לאחרונה בארצות הברית, הרומן הגרפי (שאלה ספרי מבוגרים בפורמט של קומיקס) נהנה בשנים האחרונות מפריחה גדולה: בארבע השנים האחרונות הוא רשם את הגידול הגבוה ביותר במכירות מבין כל שאר הקטגוריות האחרות בספרות.

אני חושבת שמשהו מזה אפשר להרגיש לאחרונה גם בארץ. זו לא רק "שירלי" שהכניסה רגל בדלת של סטימצקי, גם אם דרך מחלקת העיתונים; זה התחיל לפני כמה שנים עם קבוצת "אקטוס", שמגלה יציבות מפתיעה ומדי כמה שנים מוציאה קובץ של נובלות גרפיות (האחרון שבהם יצא עכשיו באנגלית והוא נקרא Jetlag: חמישה סיפורים מאויירים המבוססים על סיפורים של אתגר קרת); זה המשיך עם שיתוף הפעולה של אסף חנוכה עם אתגר קרת, שהוליד את "סמטאות הרעם" ו"פיצריה קמיקזה"; וזה מתגבר לאחרונה עם הגעתם של שני ספרים, האחד מקומי והשני מתורגם, פרי עמלן של שתי יוצרות צעירות ומעניינות.

"סיפור ורוד" של אילנה זפרן פועל בכמה מישורים. ראשית, זוהי האוטוביוגרפיה הפרטית שלה. שנית, זה סיפור ההיסטוריה של הקהילה ההומו-לסבית בארץ והמאבק שלה להכרה ממסדית, חברתית, תרבותית ופוליטית. במקרה הזה, אם כן, האישי הוא הפוליטי והפוליטי הוא אישי, אבל מה שהופך את היצירה הזו ליצירה ספרותית (בניגוד למנשר פוליטי) הוא המסע האישי והאינטימי שעוברת זפרן בדרך להכרת עצמה. משום כך הוא מעניין גם את מי שאין לו דבר וחצי דבר עם "הקהילה" או האג'נדה ההומו-לסבית. כי התהליך הזה של הכרת עצמך – וזו הנקודה השלישית - הוא נושא אוניברסלי ואינו ספציפי רק למקרה של "יציאה מהארון". ורביעית, הספר הזה פשוט יפה. זפרן היא מאיירת נהדרת וקפדנית, היא משתמשת במיגוון טכניקות, והתוצאה היא רומן גרפי מענג גם מהבחינה הסיפורית וגם מהבחינה הצורנית. בונוס מענג במיוחד הוא הדו-שיח הקצר בינה ובין חתולתה ספגטי שפותח כל פרק. כאמור, רק תנו למאייר לצייר חתול ("צייר לי חתול"?) ותראו מה זה עושה לו.

מרג'אן סטראפי בת ה-36 היא ילידת איראן ומתגוררת כיום בפריז. את סיפור ילדותה בטהרן שתחת שלטון האייטולות היא מספרת ב"פרספוליס: סיפורה של ילדות" (פרספוליס הוא שמה של הממלכה הפרסית הקדומה בימי המלך כורש). סטראפי גדלה כבת יחידה להורים ליברלים, חילונים, משכילים ובורגנים-אמידים. היא חיה חיים נוחים מאוד כאשר בשנת 1979 התחוללה המהפיכה האיסלאמית וקנאי הדת תפסו את השלטון. שנתיים אחר כך פורצת גם מלחמת איראן-עירק, ושני האירועים הפוליטיים הללו מחלחלים בתחילה לאט-לאט  ואחר כך באופן יותר ויותר ברוטאלי לתוך העולם השלו והבטוח שלה ושל משפחתה. סטראפי היא ילדה מרדנית, ותחת משטר העריצות הפונדמנטליסטית היא מנסה לחיות חיי מתבגרת "רגילה": ללבוש ג'ינס, לנעול נייקי, ללכת למסיבות פאנק בהיחבא, לקנות קסטות של איירון מיידן וקים וויילד בשוק השחור, לאכול המבורגרים, לעשן סיגריות ולפלרטט עם בחורים. אבל לאט לאט כל הפעולות הללו נעשות יותר ויותר קשות. בגיל 14 מבינים היא והוריה שהם ניצבים בפני צומת דרכים, וההחלטה שהם מקבלים היא גורלית. צריך להיות קשוח במיוחד כדי שלא להרגיש דמעות בעיניים ומחנק בגרון כשמגיעים לסוף הסיפור.

סטראפי מאיירת בשחור-לבן, הקווים שלה פשוטים ומינימליסטיים (כמו גם הפרוזה שלה), והדבר מקל מאוד על הקריאה בספר, במיוחד למי שנרתע בדרך כלל מהעומס הויזואלי שיוצרים לא פעם הרומנים הגרפיים. בגב הספר מציינת הוצאת "אחוזת בית" כי כיום מקובל לכנות את הז'אנר הזה בשם "ספרות מאויירת" או "פרוזה מאויירת", מה שנותן עוד חותם של לגיטימציה למה שהיה עד לפני זמן לא רב הבן החורג והמופרע של הספרות ה"מהוגנת" וה"יפה".      

(ונוגה רויך היא ישראלית המתגוררת בפריז, ואת עלילות השנה הראשונה שלה שם ניתן למצוא בקומיקס בשם "מ-26 עד 27", שהוא מצחיק ומתוק מאוד.)

* * *

יש לי תחושת בטן שבשנה-שנתיים האחרונות יש פריחה גדולה מאוד של האיור, והוא הולך ותופס את מקומו של הצילום כמי שניצב בחוד החנית וה-cutting edge של האמנות הויזואלית כולה. בשער של גלריה של "הארץ", למשל, התנוסס אתמול על פני חצי עמוד איור גדול של אורית ברגמן. איור נוסף שלה התפרסם בגלריה יום לפני כן. אין כמעט יום שבו לא ניתן למצוא איור מלווה לפחות כתבה אחת בחלק הזה של העיתון. בשוטטות אקראית בשבוע שעבר במרכז העיר נצפו שני פוסטרים מאויירים יפהפיים – האחד להופעה של שי נובלמן והשני של פרוייקט האינקובטור של סטודיו ניסן נתיב - ואני אשקר אם אומר שלא התחלתי לחשוב איך אני מקלפת אותם מהקיר ומסתלקת איתם בחשאי. הפוסטרים המאויירים הללו מצטרפים בשנה האחרונה לשורה של פוסטרים מאויירים להופעות שונות ב"מעבדה", לפוסטרים על הופעות ב"בית המוזיקה", וכמובן לפושטקים שבחבורה - כל הפליירים הפשוטים המצולמים בזירוקס המפרסמים הופעות שונות במקומות שונים של להקות משונות.

כבר כתבתי פעם בשרת על הספר The Art of Modern Rock - 500 עמודים ולמעלה מ-1500 פוסטרים המתעדים את ההתפרצות והמהפיכה של הרוק האלטרנטיבי ב-25 השנים האחרונות, ולצידה גם המהפיכה הגדולה בעיצוב ואיור כרזות להופעות של להקות. קשה לבטא במילים את העושר הויזואלי המדהים ופרץ היצירתיות הבלתי-נשלט של הכרזות הללו. מי שרוצה, יכול להתרשם מהן באתר הבא:

 http://www.gigposters.com/

(ואני מקווה שהקורא אמיתי סנדי מודע לעובדה שהוא נכלל בספר המונומנטלי הזה, יחד עם הפוסטר שעיצב לדי.ג'יי מורפיאוס ברוח הכרזות הישנות מימי קום המדינה.)

אשר על כן שמחתי מאוד כשהשבוע נחת על שולחני אחיו הצעיר של הספר ההוא, הקרוי Illustration Now. הוא מקיף 150 מהמאיירים הבולטים והחשובים ביותר הפעילים כיום בעולם, ומביא כמה מהעבודות המרשימות ביותר שלהם. האפקט של העיון בספר הזה דומה לפצצת מצרר של יצירתיות שמתפוצצת לך בפרצוף. לכל אחד מהמאיירים יש את השפה האישית והמיוחדת שלו, והסגנונות השונים נעים בין הנאיבי לריאליסטי, הרטרו והעתידני, העדין והגס, הצבעוני והמונוכרומטי, וכן הלאה וכן הלאה. כל אחד מהם מציין בכמה שורות מהם כלי העבודה שלו ומה היו מקורות ההשראה שלו, וכמעט אצל כולם כל איור, ולו גם המורכב והמסובך ביותר, מתחיל מהאמצעים הפשוטים ביותר: נייר ועפרון (או עט דיו), ורק אחר כך זה עובר למחשב. יש פה כמה שמות שאולי יגידו משהו בכל זאת גם להדיוטות: שני האחים חנוכה, אסף ותומר, שמאייר להרבה מאוד מגזינים בחו"ל, ואכן, כל כמה חודשים אני נתקלת באיור שלו ברולינג סטון; אישטוון בניאי, שמוכר בארץ משני ספרי "זום" שלו; ובעיניי מצאו חן במיוחד גם גארי בייסמן (אני מוצאת כמה קווי דמיון מפתיעים בין האיורים שלו לאלה של דודו גבע), צ'רלס ברנס, אליסון קייסון, אוון סמית, גארי טקסלי, טרה מקפרסון, דניאל צ'אנג, טרוויס קובורן, טניה צ'קזי ועוד.

מכיוון שבארץ יש בכל זאת רק מעט מאוד עבודה בעיתונים ומגזינים, את המאיירים המוכשרים המקומיים אפשר למצוא בעיקר בספרי ילדים. "ספר המאיירים הגדול" שיצא לפני מספר חודשים מקיף כ-30 מאיירים שזכו בפרס מוזיאון ישראל לאיור ספרי ילדים ב-26 השנים האחרונות. אפשר למצוא בו את אורה איל ואורה איתן, רותו מודן ויערה עשת, יוסי אבולעפיה ונועם נדב, דני קרמן ודוד פולונסקי, רינת הופר ובתיה קולטון ועוד. בעיניי, רותו מודן היא המאיירת הפוריה והמרתקת ביותר שפועלת כיום בארץ בתחום הזה של איור ספרי ילדים. שלא במפתיע, היא גם חלק מקבוצת הקומיקס "אקטוס". לי אישית חסרים בספר כמה מאיירים שחלקם ותיקים (גיל-לי אלון קוריאל) וחלקם עדיין צעירים ואולי עוד יגיעו לשם (טלי מנשס, גלעד סופר), אבל בסך הכל מדובר בספר יפה-תואר מאוד, שפותח פתח אל עולם האיור בכלל והמאיירים האלה בפרט.

אני לא אכנס כאן לנושא היחסים בין טקסט לאיור, שהוא מרכזי בכל ספרות מאויירת, בין שהיא מיועדת לילדים או למבוגרים. אבל את ההגדרה הטובה ביותר לדעתי למהו איור טוב סיפק אחד המאיירים בספר Illustration Now, מאייר בשם אנדריאס גף, שאמר שהקריטריון בשבילו הוא האם היה רוצה לתלות את האיור על הקיר בביתו כציור עצמאי. אני יודעת שבהרבה מאוד מקרים של כל המאיירים המוכשרים הללו, מקומיים וזרים, התשובה שלי היא כן.

1.

לא צריך לנסוע לחו"ל בשביל לראות שלכת: הסתיו שנמשך כבר כמה שבועות משיר על המדרכות בעיר מרבדים של עלים צהובים. כיף ללבוש צעיפים וגרביים צבעוניות. ובסמדר יש סיידר חם במקום אייס-קפה.

2.

הלכתי לראות את "כשהאמת משקרת" של אטום אגויאן. אהבתי מאוד את "המתיקות שאחרי" ו"אקזוטיקה" בזמנם. אהבתי עכשיו גם את "כשהאמת משקרת", וזה כיף גדול לא להתאכזב מבמאי שאת הסרטים שלו אהבת בעבר (מהחדש של סולונדז יש לי פטור מטעם עצמי, כי אחרי הקודמים שלו אני יכולה להגיד שלדעתי "ברוכים הבאים לבית הבובות" – הסרט הראשון שלו – הוא גם הטוב ביותר שלו).

קשה מאוד, ואולי אפילו בלתי אפשרי, לשמור על כפל המשמעות של Where the Truth Lies בתרגום לעברית. מה שאני מחבבת בסרטים של אגויאן זה שאם יש לך את הסבלנות הדרושה, לקראת הסוף הוא יחשוף סוד גדול, סוד אמיתי ונורא שמסתבר שהוא שעומד בבסיס העלילה כולה, ושם, כמובן, מונחת גם האמת. כל הסודות והשקרים הקטנים שהוא חושף עד אז מתגמדים פתאום, והסרט מקבל תפנית ומשמעות חדשה. עד לאותה נקודה כולם משקרים ומשחקים בזהויות, אבל זה לא משהו שלא נראה כבר בעשרות סרטים קודם לכן – כל סיפורי הראשומון המתעתעים האלה, שבהם לכל אחד יש את הגירסה שלו, האמת שלו, הסיפור שלו. אבל אצל אגויאן, ברגע שהסוד נחשף מסתבר שיש אמת אחת ולא אינסוף גירסאות, וגם אפשר להגיע אליה באמצעות כמה עדויות אמפיריות והיקשים לוגיים. המחשבה הזאת, אחרי שלושים שנות פוסט-מודרניזם שגירש את ה"אמת" לכל הרוחות בבעיטה בתחת והציב במקומה "נראטיבים" חלופיים, נשמעת עכשיו כמעט חתרנית. וזה התעתוע האמיתי של אגויאן ב"כשהאמת משקרת": האמת לא משקרת. היא באמת מונחת שם איפשהו. ואפשר וצריך להגיע אליה ולגלות אותה.

הסצינה היפה ביותר בסרט – ויש הרבה כאלה כי אגויאן הוא במאי מסוגנן מאוד – היא ההצגה של "אליס בארץ הפלאות" בבית החולים. בספר של לואיס קרול מסתבר לאליס שדברים אינם כפי שהם נראים, במיוחד אחרי ששותים שיקויים משיקויים שונים ומתפתים לפיתויים כאלה ואחרים. וכשאליס שרה בסרט, אי אפשר שלא להשוות את זה עם התפקיד שהיה לג'ולי קרוז אצל דייויד לינץ', ועם סצינות מסויימות שמופיעות גם במלהולנד דרייב.

3.

בקיץ 2002 הלכתי בליל שישי אחד לראות בסינמטק את "העולם שבפנים". האולם היה ריק כמעט לגמרי, אני דפדפתי בגיליון של ספין עד תחילת הסרט, והבחור שהתיישב שני מושבים ליידי הגניב לעברו מבטים סקרניים. בכל פגישה מקרית יש משהו פטאלי, אמר המשורר, והבחור ההוא שאל אותי איזה מוזיקה אני אוהבת. אמרתי לו פאנק אמריקאי (שום בחורה שפויה לא תגיד בקול יציב לגבר, ועוד גבר זר, שהיא אוהבת הארדקור). הוא אמר שאני צריכה לכתוב על זה לאתר מוזיקה שמפרסם ביקורות של גולשים. אחרי הסרט נפרדנו, בסתיו ההוא נסעתי לסיאטל כדי לנסות להביא למנוחת עולמים כמה דברים לא פתורים, העניין ההוא השתכח ממני, אבל בחורף נפגשנו שוב באקראי, הפעם בבאלאנס. הוא סיפר שעכשיו הוא העורך של אותו אתר שהוא סיפר לי עליו בפעם הקודמת, ושהפעם אני חייבת לכתוב.

אני חייבת חוב ענק לגדי ב. שהביא אותי לכתוב בשרת. הוא נתן לי לכתוב את השטויות שלי ואני סמכתי עליו. ולמרות שאחריו באו עוד שני עורכים שאהבתי לעבוד גם איתם, ולמרות שהוא הצליח להכעיס לא מעט אנשים, ולמרות הכאב שהוא הסב לי בשלב מסוים, המקום שיש לו אצלי בלב שמור לו לנצח. כי בכל הנוגע לכתיבה שלי באינטרנט, הוא היה הראשון.

על הקיר אצלי בסלון ממוסגרת כרזה גדולה של הסרט "העולם שבפנים".

4.

הספר The Independent Movie Poster Book הוא ספר מקסים שבשבילי באופן אישי מסכם 15 שנים של סרטים אוף-מיינסטרים, אוף-הוליווד ואוף-אוסקרים. אני מניחה שרוב האנשים שאוהבים את המוזיקה שלהם "עצמאית" ו"אלטרנטיבית" מחפשים פחות או יותר את אותן תכונות גם בקולנוע שלהם. יש שמציינים את נקודת האפס של הקולנוע העצמאי עם טרנטינו - "ספרות זולה" בוודאי, והטהרנים יגידו אף "כלבי אשמורת". יש שהולכים קצת יותר אחורנית ל"סקס, שקרים ווידיאוטייפ" של סודרברג שההצלחה הגדולה שלו הפנתה את תשומת הלב העולמית גם אל פסטיבל סאנדנס כולו. עשרות הפוסטרים בספר לקוחים מאוסף גלריית Posteritati בניו-יורק (למה לא ידעתי על קיומה קודם?) והם מעידים על כך שהיצירתיות אינה נגמרת בסרט עצמו, וכשזה מגיע למחוזות האינדי גם הכרזות פורצות גבולות.

הפרק הראשון קרוי Days of Being Wild: The Inception of Independent Film והוא רואה בשישה במאים עיקריים את אבות הז'אנר: ג'ון קאסאווטס, ג'ון סיילס, דייויד לינץ', מרטין סקורסזי, ווים וונדרס וג'ון ווטרס. הפרק השני נקרא I Stand Alone: The Independent Auteur ותחתיו ניתן למצוא כרזות מסרטים של אלמודובר, אלטמן, פול תומס אנדרסון, גרג אראקי, דארן ארנופסקי, האחים כהן, קרוננברג, גרינוויי, האל הרטלי, טוד היינז, ג'ים ג'רמוש, אקי קאוריסמקי, קישלובסקי, קיטאנו, ספייק לי, מייק לי, לינקלייטר, ארול מוריס, טוד סולונדז, טרנטינו, ואן סנט, פון טרייר, וונג קר וואי (ואני חושבת שהבנתי סופסוף את 2046: העבר והזכרונות, כשהם הופכים להיות מחוז חפץ, הופכים להיות גם מנקודה בזמן לנקודה בחלל, כלומר מקום פיזי ממש. שזה רעיון מעניין. עדיין אפשר היה לקצר את הסרט בחצי שעה).

החלוקה בין הפרק השני לשלישי לא לגמרי ברורה לי, אבל הפרק השלישי, שכותרתו One from the Heart: Individual Films מקיף את ווס אנדרסון, לארי קלארק, סופיה קופולה, טום דיצ'לו, אטום אגויאן, דניס הופר, דרק ג'רמן, ספייק ג'ונז, קוראסאווה, אמיר קוסטריצה, אנג לי, קן לואץ', רוברט רודריגז, ג'ולי טיימור וטרי זוויגוף. יש גם פרק על סרטים תיעודיים (מייקל מור, סטייסי פראלטה) ופרק על סרטי מוזיקה, אבל הוא לוקה בחסר (כי סיד וננסי, הזעם והזוהמה, וולווט גולדמיין והסרט על מטאליקה כבר הוזכרו באחד הפרקים האחרים, והסרטים על הראמונז, על ווילקו, ה-Decline ו-D.O.A בפירוש אינם ממצים הכל). אבל הסך-הכל יפה ביותר, ואם להשתמש בסיסמא אחת, שלקוחה מתוך כרזת סרטו של אראקי The Doom Generation, הרי שהיא יכולה לשמש כותרת לכל העולם המופלא של סרטי האינדי באשר הם:

Sex. Mayhem. Whatever.