| 12/2007
 חזרה
כל כך הרבה זמן לא רשמתי כאן, והמון זמן אני מניח שגם עיכבתי את עצמי מפני כתיבה מחודשת כאן כי אני שונא את תחושת הדחיפות והלחץ שמתעוררת ברגע שאני מתחיל להרהר אודות מהם כל הדברים, או בעיקר הרגשות והלכי הרוח שאני רוצה להתחיל ולהזכיר כאן. אני לא יודע אם אני ממש אדבר עכשיו כאן בהרחבה, אני גם לא בטוח שאני זקוק לזה לגמרי כאן. אני כן יודע שברגע שתקעתי את הטריז הראשוני הזה בדמות סוגשל פרק חדש אז ייתכן שאולי אחזור טיפונת יותר לכתוב. היבט נוסף של הסוגיה הוא שמה שכרגע גרם לי לחזור לכתוב, בהיבט הכי מיידי של העניין (כי זנחתי מירקור של סיכומים בפסיכולוגיה התפתחותית כדי לכתוב את זה כרגע), הוא זה שאני מאזין ל Spice Girls כרגע. כן כן. הבנות המעולות האלה חזרו להופיע ואשכרה התאחדו, למרות הגרנדיוזיות המטופשת של כל אחת מהן, וזה די מרשים אותי. מספיק להסתכל קצת על התיאור המטופש והמגוחך בהקצנתו של קריירת הסולו של כל אחת מהספייסיות כדי להשתעשע מהתופעה הזאת שתקפה את העולם איפושהו בזמן שאני הייתי בכיתה ה'. אני עוד זוכר איך הבנות המאגניבות של הכיתה היו שמות את הקסטה של Spice כל הפסקה והיו רוקדות לצלילי השירים שם, ואיך קניתי את Spice World איפושהו באזור הזמן שבו החיים שלי התחרבנו.
אבל אין מה להגיד. הבחורות האלה די גדולות מהחיים. כלומר, הן מגניבות לגמרי, והן בפירוש היוו את ההתחלה של בניית הטעם המוסיקלי שלי, שמן הסתם לקח כיוונים מאוד שונים מסגנון המוסיקה שלהן. אבל כיף לי מאוד לחזור קצת אחורה בזמן. זה, לשם שינוי, עוד לא ממש מזוהה לי עם רגשות שליליים מהתקופה הזאת.
אני מאוד מתקשה לנסות לתמצת את ההתרחשויות שהתרחשו מאז הפעם האחרונה שכתבתי כאן. אולי זה לא יהיה ממש רלוונטי לנסות להסביר ולתאר את הכל, והזיכרון שלי גם די דפוק מהבחינה הזאת. נראה מה אפשר לעשות בעניין.
עדיין טוב לי מאוד עם המגורים מחוץ לבית עם הילה. גדלנו די טוב אחד על השני במובן המגורים, כבר אין ממש מקום או צורך להתחמקויות, ואפילו שהיא ממש לא חשבה במקור שזה מה שיקרה והיא הודתה בפני שהיא חושבת שזה באמת מיקם את הקשר שלנו במקום הרבה יותר בריא. אחרי שאני נמצא כמה ימים ברציפות בבית הורי ואני חוזר לדירה אני מרגיש שהיא הרבה יותר הבית שלי ממה שבית הורי כרגע יכול להיות, וזאת על אף הנזקים הדי בלתי פוסקים שהכלב של הילה גורם לדירה. יצא לי להתעסק לא מעט לאחרונה עם גורלי לשנה הבאה. המחשבה העקרונית היא כבר להתחיל תואר שני, ומספר שיחות עם אנשים כמו מאיה, יואב או יעל עזרו לי להפסיק להתלבט בין מכון וייצמן לאוניברסיטת תל אביב ופשוט להתקבע על וייצמן, מכל מיני סיבות. מראש רציתי כבר לעזוב קצת את אזור ירושלים ולקבל את התחושה של לבנות חיים חדשים במקום עם אווירה וסגנון חיים שונה מהסגנון הירושלמי, ומאחר ולא ממש איבדתי שום דבר בבאר שבע או חיפה החלטתי שתל אביב תהיה ככל הנראה המקום העדיף עלי. וייצמן אמנם לא ממש בתל אביב, אבל יואב הציע לי את הרעיון הנהדר של למצוא (או לפחות לנסות למצוא) דירה בתל אביב שנמצאת במרחק סביר מאחת מתחנות הרכבת ופשוט לקחת רכבת לרחובות, שם התחנה נמצאת ממש קרוב למכון. במובנים מסוימים, תלוי באיזה מקום של תל אביב מדובר, ייתכן שזו תהיה דרך מהירה יותר להגיע לוייצמן מאשר להגיע לאוניברסיטת תל אביב מתוך תל אביב.
ההתעסקות בסוגיה הזאת היתה די נרחבת בתקופה האחרונה. ביקשתי כבר מכתבי המלצה ממספר פרופסורים, וכולם בינתיים כבר הסכימו לכתוב לי מכתבים כאלה. חשבתי הרבה על איך אני עומד לעשות את כל זה, ובמקביל אני חווה תקופת שחיקה בעבודה לאחרונה. זו לא הפעם הראשונה שתקופה כזאת, שבאה והולכת, מתרחשת עבורי. אני גם יכול לחשוב על מספר הסברים לעניין, כמו התרחקות של איריס ואיילה למחנה הלא ידידותי של טל, תקופה לא טובה שעוברת על יעל, כמעט חודשיים של עבודה על מערכת ניסוי שלא ממש עובדת לי וכו'. יכול להיות שלא הייתי מתייחס יותר מידי ברצינות לתקופה הזאת אלמלא הייתי כל כך עסוק בלחשוב על שנה הבאה ואיך זה יראה אם אני ארגיש ככה ועל כך שלעבור עיר וליצור חיים חדשים זה מספיק קשה ושלפחות כדאי שאהיה פחות סגור על מה שאני עומד לעשות עם עצמי ועם העתיד הקרוב שלי. ביום חמישי שעבר היתה לי נקודת שבירה רצינית ברגע שיעל ואני הבנו שעשיתי משהו לא נכון באחד מהניסויים האחרונים שהיו אמורים לסגור את מערכת הניסוי הכושלת הזאת, ושאני אצטרך לחזור על הניסוי שוב. הרגשתי צורך להעיף את כל המבחנות לכל הרוחות ופשוט לעוף משם. יעל הציעה שניקח שנינו יום חופש בשבוע שלאחר מכן והבנתי שזה רעיון לא רע בכלל.
אגיד רק בקצרה שניצלתי ליום חופש בעיקר את הלילות של שני ושלישי. ביום שני בערב היה המפגש הראשון של קבוצת ההתנדבות שבה התחלתי להתנדב, בעצם התחלה של החלק החברתי שלה. זה נמשך כשעתיים והיה ממש נחמד, והספקתי להגיע למרכז העיר לרגעים האחרונים של ההופעה של טל וארי כשלאחריה המשכתי עם דניאל ועוד כמה אנשים לבלו הול, לשתות קצת. את הערב שלאחר מכן ביליתי בהתחלה עם מאיה, כשהיינו בהתחלה בחדרה במעונות ולאחר מכן ראינו במועדון שם את הארי פוטר 5, שעושה חסד עם הספר הדי דפוק הזה. נסעתי משם לתל אביב, אספתי את איתן, והספקנו להגיע בדיוק בזמן להופעת הגוועלד באוויטה, דבר שהיווה את ביקורי הראשון במקום. לרוב התחושה שאני מקבל מתל אביב דומה לתחושה שקיבלתי מהר הצופים בפעם הראשונה שהייתי שם בעודני תלמיד – שזה מקום גדול ומלהיב אבל מאיים ומלא בהמון אופציות והתלהבות אבל גם מלחיץ ומטריד באותו הזמן. הפעם כשהייתי שם הרגשתי רק את התחושה הנלהבת, אפילו שהמקום היה מלא בהרבה יותר מידי אנשים. בהפסקה גם יצא לי לדבר עם כמה אנשים שם, בתיווכו של איתן, ואחד מהם אפילו יותר מאוחר השיג את הפרטים שלי מאיתן תוך כדי שהוא שואל האם אני פנוי. היה נורא נחמד לגלות על זה, בייחוד משום שגם אני הבעתי ביני לביני התעניינות בו.
מה עוד אספר? כאן זה כבר באמת יגיע לשלב האנקדוטות הנקודתיות. כבר מזמן אין את הבחורון. אני נפרדתי ממנו אחרי שבועיים קצת יותר מידי מוזרים עבורי מהבחינה הרגשית בכל מה שקשור לקשר שלי איתו. אין לי ממש כוח להיכנס לזה כרגע כי זה מרגיש לי כבר כל כך ישן וגם כי אני עדיין לא יודע מה המסקנות הבונות וההגיוניות שאני יכול להפיק מכל העניין. הקשר שלי עם דן מאוד התחזק בתקופה האחרונה, ומשום מה אפילו הילה העריצה באוזניי את הקשר שבנינו בינינו, והיא זו שהכי פחות מאמינה ביכולת של קשרים קבועים להחזיק מעמד לאורך זמן. אני והוא נפגשים כל יום שישי עכשיו גם מבלי לתכנן את זה עד כדי כך שאנו מתקשרים לגבי זה רק כשאנחנו רוצים לבטל מסיבה כזו או אחרת. הוא גם הסביר לי לפני כמה שבועות שכמה דברים מגוחכים שענת אמרה לו אודותי (משהו לגבי זה שאני אדם שלא יודע להחזיק קשרים ושבגדתי בחבר רומנטי שהיה לי למשך שנה) הם שמנעו ממנו בהתחלה לחזק את הקשר איתי. מסתבר שיוצרות די התהפכו עם הזמן. גם חיזקתי וייצבתי סוגשל קשר די נחמד עם צחי. אנחנו נפגשים פחות או יותר על בסיס שבועי כרגע, ושבוע שעבר גם יצאתי איתו ועם חבריו להופעה של שלומי שבן. אפילו הקשר שלי עם איתן התחדש, כשהפעם גררתי את הודעת ה'מזל טוב' הקבועה שהוא שולח לי כל שנה לכיוון קצת יותר בונה. זו הסתברה כהחלטה חכמה מאוד כשכבר נפגשנו סו פאר פעמיים בתל אביב, וכל פעם היה ממש נחמד.
לאחרונה אני גם יוזם קצת יותר מפגשים קבוצתיים ובאופן כללי פחות מפחד לערבב חברים. זה התחיל ממסיבת היומולדת שלי, שכללה אסופה מייצגת של כל סוגי החברים שלי, והיה באמת כיף מאוד. סוג של כיף שאי אפשר לחוות רק ממפגשי הסולו שאני בסך הכל עושה. אז נכון שיש לי פורומים שאני נפגש בהם לרוב רק בקבוצה, כמו הפורום עם ענבל, סיס ורעות, או הפורום עם דן, ענבר ודניאל, אבל נחמד ליזום קצת יותר אירועים קבוצתיים כאלה.
נדמה לי שזהו לבינתיים.
לסיום: אנקדוטה קטנה שכתבתי לדן:
"נתקלתי פתאום בפרופיל בפייסבוק של מישהו שהיה החבר הכי טוב המיתולוגי היחיד שהיה לי במהלך חטיבת הביניים, כשהייתי בודד, מסכן ועלוב שכזה. הוא היה החבר היחיד שהיה לי ונראה לי שגם אני הייתי היחיד עבורו, והוא ניתק ממני קישר בכיתה י' כשהוא עבר לבית ספר אחר. כשניסיתי לשחזר את הקשר איתו (אחרי שמאוד התגעגעתי אליו במהלך השנה, על אף השיפור היחסי בחיים שלי) הוא סירב בצורה נורא מכוערת ולא נחמדה, וזה די שבר את הלב שלי, עד כמה שהיה אפשר באותה תקופה. אני מניח שיש כאן הרבה דברים שתקועים בבסיס של זה מבחינה פסיכולוגית וכו', אבל זה פגע בי בצורה די מטורפת.
אז פתאום, בדף הבית של הפייסבוק, קיבלתי הודעה על כך שליאת פתאום נהייתה חברה שלו (לא חברה חברה, סתם חברת פייסבוק). כשנכנסתי לפרופיל שלו כל כך שמחתי לראות שהוא גדל בצורה נוראית - נהייה מקריח, שמן, ודי מכוער בסך הכל. אני ממש מרוצה מזה, בצורה קודרת ולא נחמדה :)"
מדובר בתום כמובן, ועל אף שכבר נתקלתי בו בעקיפין כמה פעמים בשנים האחרונות, היה משעשע לראות את התוצר הסופי – הוא הקריח באופן מוחלט וממש השמין. הוא השאיר איזושהי תמונה בודדת, בין תמונות הפייסבוק, שמראה את הגרסה הרזה שלו מפעם. יחד עם זאת, השער שלו עם קוצים ולא זכור לי שהוא אי פעם עשה את זה בבית הספר כך שאני מניח שהתמונה בערך מכיתה י' או משהו כזה. די מדהים ההבדל.
הפייסבוק הארור הזה שנכנס לחיי. הכל באשמת צחי. אני מאשים רק אותו. עזבו שבסך הכל הוא עשה לי די הרבה טוב וכיף ושלאחרונה עוללתי דבר דומה גם לסיס. אבל תמיד נחמד להאשים אנשים אחרים.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
