הס באפיקו הנחל שט

רוח בו נושבה קלילה

 בלב הכפר בקתת עצים בדד

 ניצבת לה

עוטפה שלגים ואפלה

ואני לא אישן

כי עצוב בלילה

נערי הקט עצים יכרות

יום וליל ירבה עמל

עוד נער קט הוא וידיו ריקות

אך לי נשבע

להיות לי בעל כשיגדל

נערי גדל מהר

נערי שלי גדל!

אט חולף הזמן עוטף סודות

עלומיי חולפים איתו

ונערי גדל וייף מאוד

וביום אחד

נשא אישה יפה כמותו

אך אני עד עולם

לא אשכח אותו

רוח על הנחל רץ גועש

בכנפיו נישאו ימיי

בלב הכפר בקתת עצים לי יש

ושתי עיניי

דולקות בליל כלהט אש

בל יקרב איש אלי

פן תאכלנו האש.

את השיר הזה כתבה תרצה אתר בשנה כלשהי בין 1972 ל-1977. היא כתבה אותו בהקדשה לבנה, נתן סלור, לו קראה על שם אביה, נתן אלתרמן. נתן סלור אף הקליט ביצוע לשיר זה, אותו הלחין אלכסנדר ארגוב.   השיר נפתח בתיאור פסטורלי של שקט ושלווה: נחל שקט, שבו רוח נעימה וקלילה שנושבת. תיאור זה נהרס מהר מאוד, בתיאור לירי של בדידות: "בלב הכפר בקתת עצים בדד" - זהו אוקסימורון, שמראה כי הבדידות היא לא פיזית, אלא נפשית, וזו היא עצמה שבודדה. ניגוד נוסף הוא בין הבקתה בלב הכפר שבו הנחל, לשלג ואפילה. השלג בא בניגוד כלשהו לנחל, מכיוון שבמקום רווי שלגים הגיוני שהנחל יהיה קפוא גם הוא. ניתן מזה להבין שהנחל הוא מטאפורי, ולא גשמי. הניגוד השני הוא בין הבקתה, שלרוב מסמלת חמימות ונועם, לשלג הקפוא ולאפילה. את הקשר בין הבקתה החמימה והבדידות המקפיאה ניתן יהיה להבין בהמשך. הגדיעה של הפסטורליות השקטה והשלווה על-ידי התיאור של הבדידות המקפיאה היא שמכתיבה את הטון האפרורי והמלנכולי של השיר. השיר ממשיך בסיפורה של הדוברת, שמספרת ש"נערהּ הקט" חוטב עצים, והוא עובד קשה במשך ימים ולילות. הוא אמנם עוד נער קטן, אך הוא נשבע לה שיישא אותה לאישה - כאשר יגדל. המילה "בעל" מגיעה מהמקורות הפטריאכליים התנ"כיים, באותה המשמעות של "בעלות". השבועה גם היא במקורה מקראית, ומקורה מהספרה שבע, אשר מיוחסת לאלוהות. השבועה היא אלוהית, והפרה שלה היא טאבו כואב שבל יעבר. לאחר שנערהּ נשבע לה שיהיה לה בעל כשיגדל, היא מצפה לכך בכליון עיניים: "נערי, גדל מהר! נערי שלי, גדל!". הזמן עדיין נדמה לה כאילו נע לאט, והוא עוטף סודות - עוטף את הסודות שלו, כפי שהשלג והקור של הבדידות יעטפו את בקתת העצים שהנער בנה בשבילה. הסוד שהזמן מאן מלספר לה בצעירותה הוא שבזמן שנעוריה, וכן גם יופיה, יסורו ממנה, ילך נערהּ ויהיה יפה מאוד, ואז גם ישבור את שבועתו, ויישא לו לאישה מישהי אחרת, יפה כמותו. במקום להתגבר על הכאב, היא חיה אותו כל יום, למשך כל חייה: "ואני עד עולם לא אשכח אותו". הוא לעולם לא יפוג מזכרה. עם השנים היא מבינה איך הזמן לא נע לאט, הוא נע במהירות ולא עוצר לרגע. אותה הרוח שבנעוריה נשבה קלילה, כעת רצה וגועשת, ועם הרוח הלכו ונעלמו ימיה הקודמים, ונעוריה איתם. בלב הכפר היא נשארה עם בקתת העצים, אותה בנה הנער, והיא נמצאת בה בלילות, ונזכרת בו, ועיניה צורבות וכואבות מרוב בכי. הבכי הזה מדומה ללהבת אש, אשר שורפת אותה מבפנים. היא לא נותנת לאדם להתקרב אליה, כדי שלא תאכל אותו האש של הכאב שלה. הבדידות של הבקתה היא מטאפורית, שכן הבקתה נמצאת בלב כפר. את הבקתה בנה הנער, אותו הנער שעזב אותה לטובת מישהי אחרת, ובכך בעצם בנה והרכיב בעצמו את קופסת הבדידות המקפיאה שהיא כלואה בתוכה, ולא מסוגלת לצאת ממנה עד עולם, וכנראה עד מותה.

תרצה אתר התאבדה בשבעה בספטמבר, 1977, כשנפלה מחלון ביתה בתל-אביב, והיא בת שלושים ושש.