אחת התגובות בבלוג דיברה על כך שהפירושים שלי הם רק לשירי אהבה כוזבת. ובכן, עקב זאת החלטתי להרחיב קצת, בשיר שמדבר לא על אהבה כוזבת, אלא על מוות. כן, אני יודע, זה לא שמח במיוחד, אבל לפחות זהו שינוי. השיר מעולם לא הולחן, והוא נמצא, כנראה בין היתר, בספר "שירים", שראה אור בשנת 1968. זה מעניין, מכיוון שאת הספר, עד כמה שאני יודע, לא ניתן להשיג יותר, ושנת 1968 היא שנת "התשכח". ספר זה הוא הספר האחרון שראה אור בימי חייו של חלפי.

הגוף יחוויר באפילת ביגדו.

יידום פחדיו -

כאבן (לו היתה),

לו אחזה בה יד

כדי להשליכה עם אבנים.

 

ואז

יחשיכו הפנים.

 

שיר קצת מדוכדך, ללא ספק.

השיר מתחיל בתיאור מצב: הגוף יחוויר באפילת ביגדו. ראשית, הגוף ייעשה לבן. החיוורון מיוחס לאנושות בעיקר בשני מצבים: פחד, ומיתה. בתחילה, כאשר אדם מתחיל לגסוס, הוא מפחד מן הלא נודע של המוות ומסיום החיים עלי אדמות, ועל-כן הוא מתחיל בתהליך ההחוורה הפסיכוסומטי. כאשר האדם, לבסוף, מת, הוא מתחיל בתהליך החוורה פיזי. לעומת בגדיו, הכהים, הוא נראה לבן וחיוור אף יותר. לעומת גופו המחוויר, בגדיו נראים יותר אפלים. הניגוד בין השחור ולבן יכול להתפרש כניגוד החזק בין החיים למוות.

לאחר שהאדם מחוויר פיזית, נידמים פחדיו. הוא מפסיק לפחד, מתחיל להפסיק להרגיש בכלל. הוא, למעשה, בתהליכי מיתה, ונהיה מת כמו אבן, שיד זרקה אותה לאבנים אחרות. נראית כאן הרגשה של קטנות וחוסר יכולת כנגד יישות גדולה, וזוהי יכולה להיות הדגמה של הכוח החלש של האנושות כנגד האלוהים. אלוהים לוקח אדם אחד, ממית אותו, שיהיה כמו אבן, וזורק אותו בין שאר האבנים. הביטוי "לו היתה", שבחר חלפי לתחום בסוגריים, יכול להציע את אי-קיימותה של הנפש האנושית לאחר המוות.

ואז - יחשיכו הפנים. האדם ייטמן באדמה, האור לא יגיע אליו, והפנים שלו יחשיכו.

האבנים משחקות בשיר זה משחק כפול (ולא, המשחק הוא לא חמש אבנים...): הן גם מדגימות את החולשה האנושית מול האלוהות, וגם מציגות את מנהג הקבורה. אדם מת, אוחזת בו יד חיה, ומשליכה אותו לתור בור הקבורה. האבנים אליהן היא השליכה אותו הם הקברים האחרים, שבבית הקברות.

אברהם חלפי עצמו, למקרה ותהיתם, נפטר בשמונה ביוני, 1980.