כעץ
אני
בבוא ימי הסתיו
גשם עוד לא רד
עוד לא ירד
רק הלילה נוצץ
כעץ
אני
לרוח מחכה
לרוח הסתיו
מחכה אני
זמן רב,
שתניע אותי
כעץ.
כעץ בלי רוח רחוקה
צמרת לא אכוף
ידיים לא אשלח הרחק
בלי רוח מקרוב
שפתי כמו עלים
בחורף יגידו קול
אוהו.. הו..
רוח שלי
כחול.
דוּמם,
אני
כשאוויר יבש
איזה להט אש
סביב לוחש
אלוהים כמה חם
דוּמם,
אני
על ארץ חרבה
כל כך עייפה
מחכה אני
זמן רב
שירדו הגשמים
בסתיו.
כעץ בשקט אחכה
צמרת לא אכוף
ידיים לא אשלח הרחק
בלי רוחק מקרוב
שפתי כמו עלים
בחורף יגידו קול
אוהו..הו..
גשם שלי
רוח שלי
כחול.
בשיר זה הדוברת, כנראה כותבת השיר, תרצה אתר, משווה את עצמה לעץ, ודרך השוואה זו מתארת את הבדידות שהיא רגילה אליה בחייה.
ההתחלה של ההשוואה לעץ מתחילה באופן מאוד מוקצן וקבוע לאורך כל השיר: "כעץ אני". הדימוי לעץ כבר נוטע בנו הרגשה של פסיביות ושקט כללי. לעץ אין כל אסוסיאציה של אקטיביות. היא אף מרחיבה את הדימוי של עצמה: "כעץ אני בבוא ימי הסתיו". הסתיו - תחילת השנה. אני משער שכולכם מודעים לסתיו בישראל, ואני לא צריך לתאר לכם את האווירה ששוררת בסתיו. גשם עוד לא רד, עוד לא ירד. רק הלילה נוצץ. למעשה, דברים רבים קורים אחרי הסתיו, אך היא בחרה להדגיש דווקא את הגשם. הלילה הוא גם מקור לבדידות ושקט, ואני לא יכול להסביר למה, אבל התיאור של "הלילה הנוצץ" ונצנוץ הכוכבים מזכיר לי בדידות. אולי זה התיאור של העץ הארצי לעומת הכוכבים השמימיים - ריחוק, שונות. עוד אין גשם, הוא עוד לא ירד. רק הלילה נוצץ, אך ורק הלילה נוצץ.
היא מזכירה לנו שוב ושוב את ההשוואה הראשונה שלה. כמו עץ, היא מחכה לרוח של הסתיו שתניע אותה. זמן רב היא מחכה לרוח, שתניע אותה - כמו שהרוח מניעה עץ. היא לא תנוע לבד. הרי היא כמו עץ, ועץ לא יכול לנוע לבד, לא משנה כמה הוא ירצה. הוא צריך את הרוח שתניע אותו.
כעץ בלי רוח רחוקה, היא לא תכופף את הצמרת שלה. כעץ בלי רוח מקרוב, את ידיה היא לא תשלח רחוק. הפסיביות התמידית הזאת, היא לא יכולה לעשות דבר בלי הרוח שלה.
בחורף מתחילה השלכת, וכשהרוח מניעה את העלים הם מפיקים קולות. מהטקסט קשה להגיד אילו קולות - שכן הם מתוארים בו כ"אוהו.. הו..". היה זה סשה ארגוב שהלחין את הקולות של העלים בחורף, באופן מושלם. היא מחכה לרוח שלה.
בבית הבא היא כבר לא מתארת את עצמה כעץ, אלא את המצב בו היא שרויה: דוּמם. מצב זה לא סותר את ההשוואה לעץ, שכן העץ עצמו הוא, למעשה, דומם. הפסיביות חוזרת ומודגשת.
הפעם, האווירה היא לא סתיוית. היא קיצית. הקיץ - סוף השנה. מכאן התיאורים הם לא של בדידות, אלא של חורבן וייאוש. האוויר יבש - כניגוד לגשם שהיה אמור לבוא, ולהניע אותה, עם רוחות החורף. השרב מייבש את הגשם וממית את הרוח. היא דוממה על ארץ חרבה, מחכה שירדו הגשמים בסתיו. בתחילת השנה, בסתיו, היא חיכתה לגשם, והיא עדיין מחכה לו, בקיץ - בסוף השנה. נראית פה מחזוריות אינסופית של בדידות בצפייה לגשם, והיא עדיין קוראת לו: גשם שלי, רוח שלי..
השיר מדבר על בדידות תהומית, וציפייה חסרת מעש לדבר-מה שיפיג את הבדידות הזאת, בתיאורי טבע מקסימים שרק תרצה אתר יכולה לכתוב.
מה שעדיין קשה לי להסביר זה למה דווקא כחול. אבל זה מתאים. נכון?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
