השיר "וידוי" נכתב בשנת 1941, והוקדש לרחל, אשתו. שיר זה הוא השיר האחרון שראה אור בימי חייו של פן. בין הרעיונות הראשונים לשמות לשיר נמצאים "הפגישה על הגשר" ו-"וידוי של אישה", אך בסופו של דבר החליט פן ששם השיר יהיה השם הפשוט והנוכחי. השיר הולחן מספר פעמים, כשהלחן הידוע ביותר הוא של אלכסנדר ארגוב, אשר בוצע לראשונה על-ידי אורה זיטנר, והתפרסם מאוד בביצועה של יהודית רביץ. בלחן זה לרוב לא מושר החלק השלישי של השיר (החל מ"הן ידעתי שאין לי אוהב מלבדיך") והלאה.
מעילי הפשוט ופנס על הגשר,
ליל הסתיו ושפתי הלחות מני גשם -
כך ראית אותי ראשונה, התזכור?
והיה לי ברור כמו שתים ושתים,
כי אהיה בשבילך כמו לחם ומים
וכאל לחם ומים אלי תחזור.
בעניינו המר בעבור אותך זעם,
גם למוות אתה קיללתני לא פעם,
וכתפי הקרות רעדו משמחה;
כי היה לי ברור כמו שתים ושתים
שיובילו אותך בגללי בנחושתים
וגם אז לבבי לא יסור מעמך.
כן, היה זה לא טוב, היה רע לתפארת,
אבל זכור איך נפגשנו בליל מלילות;
אם יהיה זה שנית - אל יהיה זה אחרת,
רק אותה אהבה ענייה וסוררת,
באותו מעילון עם אותו ציץ הוורד,
באותה השמלה הפשוטה משמלות.
אם יהיה זה שנית אל יהיה זה אחרת,
יהיה כך, כך יהיה אות באות.
וקינאתי לך ובחושך ארבתי
ושנאתי לך ועד דמע אהבתי
וביתנו שמם מחיוך ומצחוק.
ובשובך אל הבית, מרוד כמו כלב,
עלבונות של זרים בי נקמת פי אלף
ואדע כי חשבת עלי מרחוק.
ובלילה ההוא, עת הטחת בדלת
והלכת לעד ואני נושאת ילד,
רק חשך אור עיני אך ליבי לא נשבר;
כי היה לי ברור כמו שתים ושתים
שתשוב עוד אלי ותיפול על ברכיים
ואני בפניך אביט ואומר:
כן, היה זה לא טוב, היה רע לתפארת
אבל טוב שנפגשנו בליל מלילות;
אם יהיה זה שנית - אל יהיה זה אחרת,
רק אותה אהבה ענייה וסוררת,
באותו מעילון עם אותו ציץ הוורד,
באותה השמלה הפשוטה משמלות.
אם יהיה זה שנית אל יהיה זה אחרת,
יהיה כך, כך יהיה אות באות.
הן ידעתי שאין לי אוהב מלבדיך
וידעתי: המוות יבוא מידיך
ואני מחכה ומצפה לזיוו;
הוא יבוא פתאומי כגרזן על עץ יער,
או יקרב לאיטו, בעינוי ובצער,
אבל לא מידי זר - מידיך יבוא.
וגם אז לביתך, בליל שכול וליל עוני,
בחלום עוד אשובה, כסילה שכמוני,
ואומר: הנה באתי מנדוד בשבילי;
כי היה לי ברור כמו שתים ושתים
שאבוא לביתך בעצמך עיניים
עד אשר ישאוך בדרך אלי.
כן, היה זה לא טוב, היה רע לתפארת,
אבל עד לי האל החורץ גורלות;
אם יהיה זה שנית - אל יהיה זה אחרת,
רק אותה אהבה ענייה וסוררת,
באותו מעילון עם אותו ציץ הוורד,
באותה השמלה הפשוטה משמלות.
אם יהיה זה שנית אל יהיה זה אחרת,
יהיה כך, כך יהיה אות באות.
את השיר אני מחלק באופן הבאה, עם דוגמות: בית א'1 נפתח במילים "מעילי הפשוט ופנס.." בית א'2 נפתח במילים "בעניינו המר בעבור.." פזמון א' הוא הפזמון שאחרי בית א' (הגיוני, הא?) בית ב' נפתח במילים "וקינאתי לך ובחושך.."
וכן הלאה.
השיר נפתח בתיאור של הפגישה על הגשר המואר בפנס רחוב, כשהיא לובשת מעיל פשוט, בליל סתיו גשום. כך הם נפגשו לראשונה, וכך היא זוכרת אותו לראשונה. זה לא מקרה, שהפגישה התקיימה על הגשר: גשרים מזוהים, פעמים רבות, עם נטיות אובדניות. כשהם נפגשים, היא מבינה מאליו שהוא ייקשר אליה בקשר בסיסי ועמוק, כמו שאדם קשור ללחם ולמים - הם המוצרים הבסיסיים של הקיום, וכמו שאדם יחזור אל לחם ומים כשאלו חסרים לו, כך הוא יחזור אליה. השיר רווי ברמזים מטרימים, וזהו אחד מהם, שהרי ברור שהוא לא יוכל לשוב אליה מייד עם הפגישה הראשונה שלהם. בתחילת בית א'2 מתואר הסטטוס קוו של חייהם המשותפים, זמן רב לאחר הפגישה על הגשר: הם חיו חיים של עוני, והוא היה בעל אלים ותוקפני, והוא קילל אותה קללות נמרצות, והיא מספרת כי כתפיה "הקרות רעדו משמחה". המילה 'שמחה' נראית מאוד לא במקום, כי אנו מצפים שאישה מוכה לא תשמח. מכאן ניתן להבין בקלות כי אופן המחשבה שלה אינו רציונלי. והיה לה ברור מאליו שיובילו אותו בגללה בנחושתיים, ועדיין היא תאהב אותו. נחושתיים הם שלשלאות בשפה מליצית, והכוונה היא לאזיקים.
בפזמון א' היא מספרת שהיא מבינה שהיה רע, אבל עדיין היא לא שכחה את הפגישה על הגשר, אותה היא מתארת שוב בכל פזמון. היא מספרת ש"אם יהיה זה שנית - אל יהיה זה אחת, יהיה כך, כך יהיה אות באות", כאילו אותו המקרה יהיה שוב, ממש כמו בציטוט. זאת הסיבה שלא משנה לה העובדה ש"היה רע לתפארת", מכיוון שאם היא תנסה לשנות את המצב, הוא לא יהיה שונה.
בבית ב'1 אנו מתוודעים לכך שלא רק שהיה בעל כושל בכך שהיכה את אשתו, הוא גם בגד בה עם אחרות: היא קינאה, והיא ארבה לו בחושך, שלא יראה אותה כשהיא רואה אותו עם האחרות. כשהיא ראתה אותו, היא נקרעה בין היסורים של לשנוא אותו על הבגידות, ועם זאת, עדיין אהבה אותו עד דמעות, ובבית שלהם לא היתה תחושת אהבה הדדית. כשהוא חזר אל הבית, אולי מבית אחת ממאהבותיו, הטיח בה עלבונות קשים מנשוא. הבחורה המסכנה הזו ראתה את הדברים באור שונה לחלוטין: היא אמרה לעצמה שאם הוא חוזר הביתה מהמאהבות שלו ומייד מתחיל להטיח בה עלבונות, כנראה שהוא חשב עליה בזמן שהוא היה איתן, ושהוא כן אוהב אותה. זוהי חשיבה מוטעית, שהיא מסגלת לעצמה על-מנת להתמודד עם הייסורים ששוטפים אותה, והעיוורון שלה כלפי ההתנהגות שלו והרגשות שלו כלפיה. הוא לא אהב אותה באמת, ובשבילו, היא היתה רק אובייקט. בבית ב'2 אנו רואים את החומרה של הדבר: בלילה אחד הוא גילה שהיא הרה, ועזב לעד. סביר להניח שלפני שעזב לעד, הוא אמר לה שאם תבוא אחריו ותנסה למצאו, הוא יהרוג אותה. אפשר להבין זאת מהמשפט "גם למוות אתה קללתני לא פעם", וגם מהמשך השיר. היה לה כואב, אך הלב שלה עדיין לא נשבר. היא חיה באשליה שהוא יחזור אליה כי הוא אוהב אותה, ושהוא צריך אותה כמו שאדם צריך לחם ומים, ואף יתחנן לקבלה בחזרה. בסופו של דבר, היא אומרת בפזמון ב' "אבל טוב שנפגשנו בליל מלילות". היא עדיין חושבת שהחוויה של פגישה עמו היא חיובית.
בבית ג'1 היא אומרת שאין לה אוהב מלבדיו, ושהיא משוכנעת שהוא זה שיגרום למותה, אך למוות זה היא מחכה ומצפה. על מנת שאדם אחד יהרוג אדם אחר, הוא צריך לראות אותו ולהיות בקרבתו, וכנראה שזו הסיבה שהיא כל כך מצפה למוות הזה - הוא יגרום לכך שהיא תראה אותו שוב. לא משנה לה אם הוא יהיה חד וחלק, כמו גרזן שבמהירות מרטש עץ, או איטי וכואב, כל עוד הוא יבוא מידיו. כל אדם אחר הוא זר בשבילה. ניתן לשער שהיא לא רואה אדם אחר כל חייה מאז פגשה אותו, ואף רואה בכל אדם זר אדם נחות וחסר כל חשיבות עבורה, שכן היא אומרת "עלבונות של זרים". אנשים זרים לא דורשים עלבונות מעצם היותם זרים, שהרי כל אדם הוא זר לאדם אחר. זוהי עוד מחשבה לא רציונלית של הדוברת בשיר. היא מפנטזת על מותה שיבוא מידיו. בבית ג'2 היא מספרת על מה שהיא חושבת שיקרה לאחר מותה. ליל השכול והעוני עליו היא מספרת הוא הלילה בו הוא יהרוג אותה, והיא בטוחה שהוא יישכול את מותה, למרות שלקרוא ברור שהוא ימשיך להיות אדיש וחסר אהבה כלפיה, גם אחרי מותה. אמנם היא לא תהיה בין החיים, אבל היא משוכנעת שהיא תבוא אליו בחלום, בלילה, כשהוא ישן ועיניו עצומות, "עד אשר יישאוך בדרך אלי" - משמע, עד שהוא ימות, וגם אותו יובילו אליה, לעולם הבא. היא יודעת שהוא יהרוג אותה, והיא אף אומרת שגם אחרי המוות שלה, כשיובילו אותו בגללה בנחושתיים, היא עדיין תאהב אותו, ותחכה לו לנצח. המוות שלה הוא לא מכשול בדרך של אהבתה אליו, והיא פשוט תחכה לו בעולם הבא לנצח, עד שיבוא אליה.
שיר זה מראה באופן אכזרי וקשה במיוחד מה העיוורון של האהבה יכול לגרום לאדם לעשות. היא משעבדת את עצמה לאדם ששונא אותה, ובסופו של דבר גם רוצח אותה, וכל זה תוך ראייה נכונה לחלוטין של המציאות שעל פני השטח - אבל תוך עיוורון מוחלט למציאות הרגשית שלו כלפיה. אלכסנדר פן משלב כישרון כתיבה מדהים, מדוייק ומסוגנן עם הבנה עמוקה של רגשות שהוא מעולם לא חווה (אני מקווה מאוד..), וכישרון זה הוא שעשה אותו לאחד המשוררים העבריים האהובים עלי, אם לא האהוב עלי ביותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
