אחת התגובות בבלוג דיברה על כך שהפירושים שלי הם רק לשירי אהבה כוזבת. ובכן, עקב זאת החלטתי להרחיב קצת, בשיר שמדבר לא על אהבה כוזבת, אלא על מוות. כן, אני יודע, זה לא שמח במיוחד, אבל לפחות זהו שינוי. השיר מעולם לא הולחן, והוא נמצא, כנראה בין היתר, בספר "שירים", שראה אור בשנת 1968. זה מעניין, מכיוון שאת הספר, עד כמה שאני יודע, לא ניתן להשיג יותר, ושנת 1968 היא שנת "התשכח". ספר זה הוא הספר האחרון שראה אור בימי חייו של חלפי.

הגוף יחוויר באפילת ביגדו.

יידום פחדיו -

כאבן (לו היתה),

לו אחזה בה יד

כדי להשליכה עם אבנים.

 

ואז

יחשיכו הפנים.

 

שיר קצת מדוכדך, ללא ספק.

השיר מתחיל בתיאור מצב: הגוף יחוויר באפילת ביגדו. ראשית, הגוף ייעשה לבן. החיוורון מיוחס לאנושות בעיקר בשני מצבים: פחד, ומיתה. בתחילה, כאשר אדם מתחיל לגסוס, הוא מפחד מן הלא נודע של המוות ומסיום החיים עלי אדמות, ועל-כן הוא מתחיל בתהליך ההחוורה הפסיכוסומטי. כאשר האדם, לבסוף, מת, הוא מתחיל בתהליך החוורה פיזי. לעומת בגדיו, הכהים, הוא נראה לבן וחיוור אף יותר. לעומת גופו המחוויר, בגדיו נראים יותר אפלים. הניגוד בין השחור ולבן יכול להתפרש כניגוד החזק בין החיים למוות.

לאחר שהאדם מחוויר פיזית, נידמים פחדיו. הוא מפסיק לפחד, מתחיל להפסיק להרגיש בכלל. הוא, למעשה, בתהליכי מיתה, ונהיה מת כמו אבן, שיד זרקה אותה לאבנים אחרות. נראית כאן הרגשה של קטנות וחוסר יכולת כנגד יישות גדולה, וזוהי יכולה להיות הדגמה של הכוח החלש של האנושות כנגד האלוהים. אלוהים לוקח אדם אחד, ממית אותו, שיהיה כמו אבן, וזורק אותו בין שאר האבנים. הביטוי "לו היתה", שבחר חלפי לתחום בסוגריים, יכול להציע את אי-קיימותה של הנפש האנושית לאחר המוות.

ואז - יחשיכו הפנים. האדם ייטמן באדמה, האור לא יגיע אליו, והפנים שלו יחשיכו.

האבנים משחקות בשיר זה משחק כפול (ולא, המשחק הוא לא חמש אבנים...): הן גם מדגימות את החולשה האנושית מול האלוהות, וגם מציגות את מנהג הקבורה. אדם מת, אוחזת בו יד חיה, ומשליכה אותו לתור בור הקבורה. האבנים אליהן היא השליכה אותו הם הקברים האחרים, שבבית הקברות.

אברהם חלפי עצמו, למקרה ותהיתם, נפטר בשמונה ביוני, 1980.

השיר "עטור מצחך" נכתב על-ידי אברהם חלפי, בסוף השנות החמישים. השיר התפרסם בעיקר כעשרים שנה לאחת כתיבתו, לאחר שהולחן ועובד על-ידי יוני רכטר, עיבודים אשר בוצעו על-ידי אריק איינשטיין, יהודית רביץ וקורין אלאל, בעידן טרום-הסיגריות שלה, ולעתים מצטרף בשירה גם יוני רכטר עצמו. בניגוד לטענות הנפוצות, השיר נכתב לפני שנמצא נפט בעיירה א-טור שבסיני, ועל-כן לא סביר שנכתב בנושא זה. למרות גילויי האהבה היחודיים שמופיעים בשיר זה, חלפי עצמו מעולם לא נישא.

עטור מצחך זהב שחור

(אינני זוכר אם כתבו כך בשיר)

מצחך מתחרז עם עיניים ואור,

(אינני זוכר אם חרזו כך בשיר)

אך למי שתהיי- חייו מלאי שיר.

חלוקך הורוד צמרירי ורך.

 את בו מתעטפת תמיד לעת ליל.

 לא הייתי רוצה להיות לך אח,

 לא נזיר מתפלל לדמותו של מלאך

 ורואה חלומות עגומים של קדושה-

ולמולו את, אישה.

את אוהבת להיות עצובה ושותקת,

להקשיב לסיפור על קרוב, על רחוק.

ואני שלא פעם אביט בך בשקט, אין קול ודברים,

שוכח הכל על אודות אחרים.

שוכנת נפשי בין כתלי ביתך.

ושבויה בין כתליך ממני נפרדת

עת אני בגופי נפרד ממך.

פרוש חלומי כמרבד לרגליך.

צעדי, אהובה, על פרחיו פסיעותיך

לבשי חלוקך הורוד לעת ליל.

עוד מעט ואבוא אליך.

ומצחך העטור זהב שחור

יקרב אל שפתי כחרוז אלי שיר.

אז אלחש באוזניך עד בוקר, עד אור, כשיכור:

עטור מצחך זהב שחור.

אמנם זה ברור מאליו, אך חשוב לציין שהשיר נכתב מנקודת מבט גברית, ולא נותן אפשרות לאישה המדוברת בשיר להתבטא בשם עצמה.

השיר מתחיל בתיאור פלסטי של האישה: "עטור מצחך זהב שחור", הכוונה היא לשיער האישה, שהוא שחור, יפה ויקר, כמו זהב. הוא אינו זוכר אם זה נאמר בשיר בעבר. "מצחך מתחרז עם עיניים ואור". המילים "חרוז" ו"שיר" מקבלות פה תפקיד כפול: הוא אינו זוכר אם כתבו בחריזה בשיר כלשהו על הקשר (כמו חריזה במחרוזת) בין עיניים יפות לשיער יפה, אך הוא משוכנע שלמי שהיא תהיה - חייו מלאי שיר. המילה "שיר" מקבלת פה את המשמעות של שמחה ואור. אבל אין לטעות - האישה המדוברת פה היא אשתו של הדובר.

בבית השני הדובר מדגיש את נשיותה של אשתו באופן לא-אירוטי: "חלוקך הורוד צמרירי ורך, את בו מתעטפת תמיד לעת ליל". אמנם זה רק משתמע, אך אנו יכולים להבין שהדובר הוא בעלה, כי כאילו, מי עוד יכול לדעת מה היא לובשת לעת ליל, הא?

הוא ממשיך (כן..) בלספר עד כמה הוא שמח שהוא בעלה: הוא לא היה רוצה להיות לה אח, שכן אחים לא יכולים להיות בני זוג. הוא גם לא היה רוצה להיות נזיר, או ליתר דיוק, "נזיר מתפלל לדמותו של מלאך", מכיוון שגם לנזירים אין יכולת להיות בני זוג. יש שמקשרים את המשפט הזה למשפט "ויהי חיקך מקלט ראשי, קן-תפלותי הנדחות", מהשיר "הכניסיני תחת כנפך" של ח"ן ביאליק, ובכך מקשרים גם את תיאור הנזיר למשפחה, אבל אני חושב שזה סתם סיבוך של הפשוט יותר. הוא חולם חלומות רעים של הקדושה הנזירית הזאת, ולמולו היא. בלחן של רכטר מושמט הפסיק הנחוץ בין "ולמולו את" ל"אישה", אשר מבטא פנייה, שהרי הוא לא חושב שאם לא משווים אותה לחלומות, היא נהיית גבר.. תודה לאל.

בבית השלישי הדובר מתחיל לתאר את אישיותה ומנהיגה של האישה: הוא מספר שהיא אוהבת להיות עצובה ושותקת. משפט מתמיה, שכן אני לא מכיר אדם שיאהב להיות עצוב ושותק. יש פה סתירה, שמראה את העיוורון של הדובר כלפי אשתו. הוא מספר שהיא אוהבת להקשיב לסיפור על קרוב ועל רחוק. ממשפטים אלו ניתן להבין דברים בעקיף: אדם לא צריך שיספרו לו על ביתו, שכן הוא נמצא בביתו תמיד. אדם לא צריך שיספרו לו על מקום עבודתו, שכן הוא נמצא שם תמיד. ניתן להבין שמדוע היא תאהב לשמוע סיפורים על רחוק, אבל למה שתאהב לשמוע סיפורים על קרוב? ככל הנראה, מכיוון שהיא נשארת ברוב זמנה בבית, ולא זוכה לראות את הרחוק, או את הקרוב. אך הוא, שלא פעם מביט בה בשקט, ולא מדבר, שוכח שהאחרים, הקרוב והרחוק, קיימים, וזאת מרוב אהבה אליה.

בהתאמה לאהבתו אליה, נפשו שוכנת בין קירות הבית שלה. הבית הוא שלה, מכיוון שהיא נמצאת בו רוב זמנה. נפשו נשארת בתוך קירות הבית שלה, כשהוא יוצא מהבית - ללמוד, לעבוד, להתפתח.. בזמן שהיא נשארת בבית, לבד, בלי לעשות דבר שיגרום לה להתפתח.

כבר הספקנו להבין שעם כל אהבתו אליה, הוא עיוור לראות שהוא פוגע בה, גורם לה להיות עצובה ולא לדבר, ובתמורה נותן לה את נפשו. בבית הרביעי נתינה זו מתחזקת, כשהוא מגדיל לומר: "פרוש חלומי כמרבד לרגלייך. צעדי, אהובה, על פרחיו פסיעותיך". הוא נותן לה את נפשו וחלומו. הוא רוצה שהיא תלבש את חלוקה הורוד לעת ליל, ושתחכה לו. שפשוט תשב, ותחכה לו. ושלא תדאג, מכיוון שעוד מעט וייבוא אליה. ובבית השישי והאחרון, הוא מסיים באומרו שהוא יישק למצחה, וימשיך להגיד לה כמה שהוא אוהב אותה, וכמה שהיא יפה בעיניו.

אז הוא אוהב אותה מאוד, והיא אוהבת אותו מאוד. אבל עם האהבה הזאת, היא נשארת עצובה ושותקת, ולא זוכה להתפתחות עצמית ולמיצוי, ואני לא חושב שראוי לשים את האהבה לפני אלו. הוא עיוור למצוקה שלה, ולכן השיר, שבקריאה ראשונה נראה רגיש ורומנטי, בקריאה מעמיקה יכול להיראות כשיר שנכתב בידי דובר חסר רגישות והבנה כלפי רגשותיה של אשתו.

חשוב מאוד לציין שזוהי פרשנות אחת בלבד של שיר זה, וניתן לקחת אותו למקומות שונים לחלוטין, ואולי אף סותרים לחלוטין, לפירוש זה.