כעץ

אני

בבוא ימי הסתיו

גשם עוד לא רד

עוד לא ירד

רק הלילה נוצץ

כעץ

אני

לרוח מחכה

לרוח הסתיו

מחכה אני

זמן רב,

שתניע אותי

כעץ.

כעץ בלי רוח רחוקה

צמרת לא אכוף

ידיים לא אשלח הרחק

בלי רוח מקרוב

שפתי כמו עלים

בחורף יגידו קול

אוהו.. הו..

רוח שלי

כחול.

דוּמם,

אני

כשאוויר יבש

איזה להט אש

סביב לוחש

אלוהים כמה חם

דוּמם,

אני

על ארץ חרבה

כל כך עייפה

מחכה אני

זמן רב

שירדו הגשמים

בסתיו.

כעץ בשקט אחכה

צמרת לא אכוף

ידיים לא אשלח הרחק

בלי רוחק מקרוב

שפתי כמו עלים

בחורף יגידו קול

אוהו..הו..

גשם שלי

רוח שלי

כחול.

בשיר זה הדוברת, כנראה כותבת השיר, תרצה אתר, משווה את עצמה לעץ, ודרך השוואה זו מתארת את הבדידות שהיא רגילה אליה בחייה.

ההתחלה של ההשוואה לעץ מתחילה באופן מאוד מוקצן וקבוע לאורך כל השיר: "כעץ אני". הדימוי לעץ כבר נוטע בנו הרגשה של פסיביות ושקט כללי. לעץ אין כל אסוסיאציה של אקטיביות. היא אף מרחיבה את הדימוי של עצמה: "כעץ אני בבוא ימי הסתיו". הסתיו - תחילת השנה. אני משער שכולכם מודעים לסתיו בישראל, ואני לא צריך לתאר לכם את האווירה ששוררת בסתיו. גשם עוד לא רד, עוד לא ירד. רק הלילה נוצץ. למעשה, דברים רבים קורים אחרי הסתיו, אך היא בחרה להדגיש דווקא את הגשם. הלילה הוא גם מקור לבדידות ושקט, ואני לא יכול להסביר למה, אבל התיאור של "הלילה הנוצץ" ונצנוץ הכוכבים מזכיר לי בדידות. אולי זה התיאור של העץ הארצי לעומת הכוכבים השמימיים - ריחוק, שונות. עוד אין גשם, הוא עוד לא ירד. רק הלילה נוצץ, אך ורק הלילה נוצץ.

היא מזכירה לנו שוב ושוב את ההשוואה הראשונה שלה. כמו עץ, היא מחכה לרוח של הסתיו שתניע אותה. זמן רב היא מחכה לרוח, שתניע אותה - כמו שהרוח מניעה עץ. היא לא תנוע לבד. הרי היא כמו עץ, ועץ לא יכול לנוע לבד, לא משנה כמה הוא ירצה. הוא צריך את הרוח שתניע אותו.

כעץ בלי רוח רחוקה, היא לא תכופף את הצמרת שלה. כעץ בלי רוח מקרוב, את ידיה היא לא תשלח רחוק. הפסיביות התמידית הזאת, היא לא יכולה לעשות דבר בלי הרוח שלה.

בחורף מתחילה השלכת, וכשהרוח מניעה את העלים הם מפיקים קולות. מהטקסט קשה להגיד אילו קולות - שכן הם מתוארים בו כ"אוהו.. הו..". היה זה סשה ארגוב שהלחין את הקולות של העלים בחורף, באופן מושלם. היא מחכה לרוח שלה.

בבית הבא היא כבר לא מתארת את עצמה כעץ, אלא את המצב בו היא שרויה: דוּמם. מצב זה לא סותר את ההשוואה לעץ, שכן העץ עצמו הוא, למעשה, דומם. הפסיביות חוזרת ומודגשת.

הפעם, האווירה היא לא סתיוית. היא קיצית. הקיץ - סוף השנה. מכאן התיאורים הם לא של בדידות, אלא של חורבן וייאוש. האוויר יבש - כניגוד לגשם שהיה אמור לבוא, ולהניע אותה, עם רוחות החורף. השרב מייבש את הגשם וממית את הרוח. היא דוממה על ארץ חרבה, מחכה שירדו הגשמים בסתיו. בתחילת השנה, בסתיו, היא חיכתה לגשם, והיא עדיין מחכה לו, בקיץ - בסוף השנה. נראית פה מחזוריות אינסופית של בדידות בצפייה לגשם, והיא עדיין קוראת לו: גשם שלי, רוח שלי..

השיר מדבר על בדידות תהומית, וציפייה חסרת מעש לדבר-מה שיפיג את הבדידות הזאת, בתיאורי טבע מקסימים שרק תרצה אתר יכולה לכתוב.

מה שעדיין קשה לי להסביר זה למה דווקא כחול. אבל זה מתאים. נכון?

הס באפיקו הנחל שט

רוח בו נושבה קלילה

 בלב הכפר בקתת עצים בדד

 ניצבת לה

עוטפה שלגים ואפלה

ואני לא אישן

כי עצוב בלילה

נערי הקט עצים יכרות

יום וליל ירבה עמל

עוד נער קט הוא וידיו ריקות

אך לי נשבע

להיות לי בעל כשיגדל

נערי גדל מהר

נערי שלי גדל!

אט חולף הזמן עוטף סודות

עלומיי חולפים איתו

ונערי גדל וייף מאוד

וביום אחד

נשא אישה יפה כמותו

אך אני עד עולם

לא אשכח אותו

רוח על הנחל רץ גועש

בכנפיו נישאו ימיי

בלב הכפר בקתת עצים לי יש

ושתי עיניי

דולקות בליל כלהט אש

בל יקרב איש אלי

פן תאכלנו האש.

את השיר הזה כתבה תרצה אתר בשנה כלשהי בין 1972 ל-1977. היא כתבה אותו בהקדשה לבנה, נתן סלור, לו קראה על שם אביה, נתן אלתרמן. נתן סלור אף הקליט ביצוע לשיר זה, אותו הלחין אלכסנדר ארגוב.   השיר נפתח בתיאור פסטורלי של שקט ושלווה: נחל שקט, שבו רוח נעימה וקלילה שנושבת. תיאור זה נהרס מהר מאוד, בתיאור לירי של בדידות: "בלב הכפר בקתת עצים בדד" - זהו אוקסימורון, שמראה כי הבדידות היא לא פיזית, אלא נפשית, וזו היא עצמה שבודדה. ניגוד נוסף הוא בין הבקתה בלב הכפר שבו הנחל, לשלג ואפילה. השלג בא בניגוד כלשהו לנחל, מכיוון שבמקום רווי שלגים הגיוני שהנחל יהיה קפוא גם הוא. ניתן מזה להבין שהנחל הוא מטאפורי, ולא גשמי. הניגוד השני הוא בין הבקתה, שלרוב מסמלת חמימות ונועם, לשלג הקפוא ולאפילה. את הקשר בין הבקתה החמימה והבדידות המקפיאה ניתן יהיה להבין בהמשך. הגדיעה של הפסטורליות השקטה והשלווה על-ידי התיאור של הבדידות המקפיאה היא שמכתיבה את הטון האפרורי והמלנכולי של השיר. השיר ממשיך בסיפורה של הדוברת, שמספרת ש"נערהּ הקט" חוטב עצים, והוא עובד קשה במשך ימים ולילות. הוא אמנם עוד נער קטן, אך הוא נשבע לה שיישא אותה לאישה - כאשר יגדל. המילה "בעל" מגיעה מהמקורות הפטריאכליים התנ"כיים, באותה המשמעות של "בעלות". השבועה גם היא במקורה מקראית, ומקורה מהספרה שבע, אשר מיוחסת לאלוהות. השבועה היא אלוהית, והפרה שלה היא טאבו כואב שבל יעבר. לאחר שנערהּ נשבע לה שיהיה לה בעל כשיגדל, היא מצפה לכך בכליון עיניים: "נערי, גדל מהר! נערי שלי, גדל!". הזמן עדיין נדמה לה כאילו נע לאט, והוא עוטף סודות - עוטף את הסודות שלו, כפי שהשלג והקור של הבדידות יעטפו את בקתת העצים שהנער בנה בשבילה. הסוד שהזמן מאן מלספר לה בצעירותה הוא שבזמן שנעוריה, וכן גם יופיה, יסורו ממנה, ילך נערהּ ויהיה יפה מאוד, ואז גם ישבור את שבועתו, ויישא לו לאישה מישהי אחרת, יפה כמותו. במקום להתגבר על הכאב, היא חיה אותו כל יום, למשך כל חייה: "ואני עד עולם לא אשכח אותו". הוא לעולם לא יפוג מזכרה. עם השנים היא מבינה איך הזמן לא נע לאט, הוא נע במהירות ולא עוצר לרגע. אותה הרוח שבנעוריה נשבה קלילה, כעת רצה וגועשת, ועם הרוח הלכו ונעלמו ימיה הקודמים, ונעוריה איתם. בלב הכפר היא נשארה עם בקתת העצים, אותה בנה הנער, והיא נמצאת בה בלילות, ונזכרת בו, ועיניה צורבות וכואבות מרוב בכי. הבכי הזה מדומה ללהבת אש, אשר שורפת אותה מבפנים. היא לא נותנת לאדם להתקרב אליה, כדי שלא תאכל אותו האש של הכאב שלה. הבדידות של הבקתה היא מטאפורית, שכן הבקתה נמצאת בלב כפר. את הבקתה בנה הנער, אותו הנער שעזב אותה לטובת מישהי אחרת, ובכך בעצם בנה והרכיב בעצמו את קופסת הבדידות המקפיאה שהיא כלואה בתוכה, ולא מסוגלת לצאת ממנה עד עולם, וכנראה עד מותה.

תרצה אתר התאבדה בשבעה בספטמבר, 1977, כשנפלה מחלון ביתה בתל-אביב, והיא בת שלושים ושש.