נתן אלתרמן היה אחד המשוררים הפורים ביותר שידעה השפה העברית. ההתמחות העיקרית שלו היתה רקימת המילים למשפטים, והוא אכן השתמש במילים ובביטויים כאילו היו גוש שיש שמוכן לסיתות.

אציג פה שתי דוגמאות, גם כי הן נחמדות, וגם כי הן מסבירות את האמירה לעיל היטב:

"עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא" - אני לא צריך להגיד מאיזה שיר לקוחה השורה הזו (אף על-פי שבאוסף "כוכבים בחוץ" לשיר אין כותרת). הניגון שהוא זנח, חוזר אליו. מדוע הוא זנח אותו לשווא? מכיוון שבסופו של דבר הוא חזר אליו.

"במגלב זהב פנס מפיל אפיים עבדים שחורים לרוחב הרציף" - מתוך השיר "ליל קיץ". "מגלב" היא מילה נרדפת לשוט. הפנס מאיר את אותו, ואור הוא כמו שוט, אשר מצליף באנשים ומפיל אותם לרצפה בצורת הצל השחור. לא ממש פוליטיקלי קורקט, אבל מאוד יצירתי ויפה.

זו היתה רק טעימה מהשפה העשירה של אלתרמן, והמומחיות בה הוא השתמש בה. ואחרי הקדמה זו, אעבור לשיר שאפרש ברשומה זו.

אזכיר מראש - הפירוש שאציג כאן אינו הפירוש היחידי, וייתכן שאני טועה לחלוטין בפירוש.

גם למראה נושן יש רגע של הולדת.

שמיים בלי ציפור

זרים ומבוצרים.

בלילה הסהור מול חלונך עומדת

עיר טבולה בבכי הצרצרים.

ובראותך כי דרך עוד צופה אל הֵלֶךְ

והירח

על כידון הברוש,

אתה אומר-אלי, העוד ישנם כל אלה?

העוד מותר בלחש בשלומם לדרוש?

מאגמיהם המים ניבטים אלינו.

שוקט העץ

באודם עגילים.

לעד לא תעקר ממני, אלוהינו,

תוגת צעצועיך הגדולים.

השיר נפתח באמירה: "גם למראה נושן יש רגע של הולדת". מזכיר קצת את המשפט הידוע של לאוצה - גם מסע ארוך מתחיל בצעד אחד. מזכיר, אבל לא זהה. הדובר בשיר אומר כי גם המראה הישן והרגיל ביותר נוצר מתישהו, אבל בניגוד למשפטו של לאוצה - פה מדובר על לידה, "רגע של הולדת". בין השורות, מרומז שלפני המראה הנושן, היה משהו אחר. אבל מה הוא הדבר הזה?

השמיים - בלי ציפור, זרים ומבוצרים. אף ציפור לא תכנס למקום זר ומבוצר. אתם הייתם נכנסים למקום, אם מראש יגידו לכם שהוא "זר ומבוצר"?

בלילה הסהור - לילה שבו הירח מלא, מול חלונך עומדת עיר טבולה בבכי הצרצרים. השימוש במילה "חלון" הוא מכוון, והוא מרמז על כך שמסביב לחלון ישנו בית, בו נמצא הנמען של השיר. לדעתי, הנמען הוא קורא השיר. מול החלון של קורא השיר נמצאת עיר שלמה, אשר שומעת את צרצור הצרצרים בלילות. אלתרמן מאניש פה את הצליל שהצרצר מפיק, כשהוא נותן בו את הנופך האנושי של הבכי. פה נכנסת גם הסינסתזיה (=הלחמה של שני חושים שונים. לדוגמה: "החולצה שלך ממש רועשת" - שילוב של מראה ומשמע). הדובר מלחים בין חוש השמיעה לתחושת הטבילה, כאילו העיר שרויה בתוך הצלילים.

הדובר ממשיך לדבר אל הקורא: "ובראותך כי דרך עוד צופה אל הלך". אלתרמן הרבה לדבר אודות האדם הנודד בשיריו (מזכיר לכם את "עוד חוזר הניגון"?), והוא ממשיך לעשות בו שימוש בשיר זה. בשורה זו הוא משתמש בו באופן מעניין: אנו מצפים שהאדם יהיה אנושי, אבל פה הדרך היא זו שצופה בהלך - ולא ההפך. הדרך היא האנושית, ולא האדם.

פה נשברת השורה, וניתנת הדגשה מאוד מיוחדת לירח, הדגשה שמבודדת אותו משאר השיר.

הביטוי "והירח על כידון הברוש" הוא ביטוי שנחקר פעמים אין-ספור על-ידי גדולים וחכמים ממני. לפי ההבנה הצנועה והפירוש האישי שלי, הירח המלא, שנראה מעל הברוש המתמר, מושווה לעמוד (או הכידון) של מנורת הרחוב, שעליה הפנס העגול.

הדובר אומר שהקורא מסתכל על "כל אלה" - לפי הפרשנות שלי, אלו הם יצירי הטבע השונים.. הברוש, השמיים, הצרצרים ובעיקר הירח, ואתה שואל, האם הם עוד קיימים? האם מותר לבקש לראות אותם?

"מאגמיהם המים ניבטים אלינו" - למשפט זה הייתי רוצה להקדיש פסקה, על-מנת להבהיר אותו.

תדמיינו סיטואציה בה אדם מביט על כסא. לסיטואציה זו מתאים הביטוי: "האדם מביט בכסא".

זהו משפט בעל פועל פעיל - "מביט". בואו נהפוך את המשפט הזה לסביל: "הכסא ניבט על-ידי האדם".

משונה מעט בהתחלה, אבל אחרי כמה קריאות זה מסתדר בראש. כמו "הקובייה הורמה על-ידי האדם", כך "הכסא ניבט על-ידי האדם". אם זה היה המצב בשורה לעיל, המשפט היה אמור להיות "מאגמיהם המים ניבטים על-ידינו", אבל לא כך: המשפט הוא "מאגמיהם המים ניבטים אלינו". זה יוצר האנשה למים, אשר אמנם ניבטים, אבל לא על-ידי - אלא אלינו. יכול להיות שיש כאן הצבעה לכך שכשאדם מביט על עצמו במי האגם,

קודם כל, יש כאן טכניקה שנקראת "הזרה". מטרת טכניקה זו היא לקחת דבר המוכר לקורא, ולהפוך אותו לזר. לדוגמה: הצגת הצליל המוכר של הצרצרים כבכי, או הצגת הירח מעל הברוש כפנס רחוב. ההזרה בשורה זו נובעת מכך, שאנו רגילים לחשוב כי המים הם האגם, והמים הם של האגם (דוגמה במשפט: "ראינו את מי האגם השקטים").  אבל במשפט זה ההזרה המתוחכמת מציעה אחרת: האגמים הם המקום, והמים הם הבעלים של האגמים. האגמים, למעשה. שייכים למים. "המים, מהאגמים אשר שייכים אליהם, ניבטים אלינו".

יש פה משפט מורכב מאוד, שגם אחרי קריאות אין-ספור קשה לעמוד על מהותו, ואני משוכנע שבעתיד אגלה בו עוד הרבה מאפיינים נסתרים.

"שוקט העץ באודם עגילים" - במשפט זה מציג (ואולי מחביא) אלתרמן שתי האנשות: "שוקט העץ" ו"אודם עגילים". ההשוואה בין הפירות, ואולי הפרחים של העץ, לעגילים האנושיים, נותנת לעץ גוון אנושי. גם בשורה זו יש הזרה - אנו רגילים לחשוב על הפרחים והפירות של העץ כחלק מהמנגנון הטבעי שלו, ובנפרד לומר עליהם שהם יפים, אבל הדובר בשיר זה מציג את הפירות והפרחים שעל העץ כקישוט שנועד ליופי בלבד. לי אישית השורה הזו מזכירה עץ צאלון.

אלתרמן מסיים את השיר במילים האלמותיות: "לעד לא תעקר ממני אלוהינו, תוגת צעצועיך הגדולים". אלוהים, בניגוד לטבע, לעולם לא ייעקר מן האדם. ככה גם הירח. האדם יכול להמשיך להתרבות, להתפזר ולהקים ערים על-חשבון העולם, אבל הירח תמיר ישאר איתו, גם אם צעצועיו הגדולים - שהם העצים, השמיים, והטבע בכלל, הולכים ונעלמים מהעולם. וההיעלמות הזו של הטבע, היא שגורמת לתוגת (=עצבות) צעצועיו הגדולים.

ולדעתי, על זה בדיוק השיר מדבר - העיור והמודרניזציה, שמוצגים כנגע הולך ומתפשט לעומת הטבע הגדול. האדם מקבל התייחסות מועטה בשיר, בעוד שהטבע מוצג כאנושי ובעל רגשות. ההזרה של הטבע מקבילה לאופן בו האדם גורם לטבע להיות זר בעיניו. הסינסתזיה מצביעה על האופן שבו הטבע עדיין מנסה להתקיים בתוך העיר, בצורת בכי של צרצרים.

כולנו מכירים את המראה של העיר. כולנו, וכך גם אלתרמן, גרים בערים או ביישובים כלשהם. אבל חשוב לזכור שגם למראה הנושן הזה, יש רגע של הולדת. ולפני הרגע הזה, היה משהו אחר. היה טבע, היה נוף. אגמים, עצים, צרצרים, ציפורים. אלתרמן זוכר אותם, ושואל: אלי, העוד ישנם כל אלה? העוד מותר בלחש בשלומם לדרוש?

ואולי לא ישנם כל אלה, אבל ישנם שניים לפחות: אלוהים, והירח.

לכל נבחני בחינות הבגרות הקרובה בספרות היתה, נראה לי, גם מתכונת בספרות. החלק האחרון של המתכונת הוא אנסין - שיר שלא נקרא. השיר שנבחר לבחינת המתכונת הוא השיר "החיבוק הנכון" של אריה סיון - שיר שלא הכרתי, מאת משורר שלא הכרתי. עניתי, קיבלתי בחזרה את המבחן, ועל החלק הזה במבחן קיבלתי את מלוא הנקודות. אז למה לא לשתף?

יש משל יפני האומר כי האדם זקוק

לגשר של במבוק כדי להגיע לחיבוק

הנכון ולפעמים יש להדפו קדימה כמו היה

חמור והוא בועט כפרד ונסוג לאחור.

 

ואצלנו נאמר, שאו שמימה עיניכם והביטו איך

ענן אחד בא בענן אחר

ובהיפרדם זה מעל זה הם משתנים עד בלי היכר

ענן כבשה מעננת זאב ומעננמר.

 

ורבי נחמן מברצלב היה אומר העולם הוא

גשר צר והעיקר לא לפחד מעצמך ויש אומרים

למד, אדם, למד, לחבק את זולתך

חיבוק נכון

ולא - אתה כורה לעצמך שוחת-גחון

בהר העברים מנגד ליריחו.

 

והשאלות שנשאלו על השיר הן כלהלן:

בשיר מחוזק הרעיון על ידי הסתמכות על תרבויות שונות.

א.מהו הרעיון? (שאלה שלפי דעתי היא מאוד סתמית, וניתן לסכם אותה בארבע מילים)

ב.כיצד הוא מבוטא בתרבויות וביצירות השונות (שלוש במספר)?

וזו התשובה שעניתי:

א.הרעיון המרכזי בשיר הוא האחווה האנושית, המשותפת לכל התרבויות באשר הן. רעיון זה מובע באמצעות החיבוק, והחברה האנושית מודגמת באמצעות ייצוג של שלו תרבויות שונות, בשלושה בתים בשיר. החיבוק מובע לא רק באופן רעיוני, אלא גם באופן הכתיבה: השורות חודרות אחת לשנייה, ומתרכבות אחת בשנייה. כך המילה "לגשר", ששייכת לשורה הראשונה, נמצאת בשורה השנייה; המילה "הנכון", ששייכת לשורה השנייה, נמצאת בשורה השלישית, וכן הלאה. תרכובת זו של השורות יוצרות חיבור, כפי שהחיבוק מחבר בין בני אדם.

ב.הרעיון בשיר מבוטא בו באמצעות שלוש תרבויות:

היפנית - במשל היפני נאמר כי אדם זקוק לגשר של במבוק כדי להגיע לחיבוק הנכון. זוהי, כמובן, מטאפורה [וואו, איזו התבטאות.. מעצבנת?], והכוונה היא שהדרך לחיבוק אמיתי של אהבה הוא רעוע, כמו גשר במבוק שענפיו לא מחוברים כמקשה. ולפעמים, צריך להדוף את הגשר קדימה, כלומר, להתאמץ מאוד, כדי להגיע לחיבוק זה, כמו בעיטת החמור.

כפי שהאנשות שייכת לאותה התרבות, כך גם הפרד והחמור דומים בתרבותם.

 

הישראליות היהודית [הכוונה ללאום היהודי בישראל] - בבית השני מדובר על הישראלי היהודי, שוראה את העננים נפרדים, וכשהם נפרדים הם משתנים. כאן באים הקשרים מקראיים. ישעיהו דיבר על אחרית הימים: "וגר זאב עם כבש". הזאב והכבש הם הפכים, ולכן לא יגורו ביחד - עד אחרית הימים. עוד קישור למקרא הוא בביטוי המולחם "ענן נמר". ירמיהו שאל: "היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו?". גם פה יש שינוי, בין ענן הנמר, לענן התיאורטי של הנמר, שהפך חברבורותיו. [כן, גם אני לא ממש מבין למה התכוונתי פה, ואני לא מחזיק את זה לזכותי. כשאני איזכר במה התכוונתי אני אשכתב את הפסקה הזאת ואמחק את ההערה הזאת].

אנו יודעים שזו התרבות החילונית שמיוצגת בבית זה [איזו עלגות, אלוהים. זה מה שקורה כשכותבים בלי טיוטה] לפי עוד קישור מקראי: אחד מהאיסורים של תרי"ג המצוות הוא איסור על עינון, משמע, להסיק מסקנות אמגושיות [אה? אה? איך דחפתי לפה עוד מילה מפוצצת..] מהתבוננות בעננים, ומכאן שהדובר מפר איסור זה, סביר שהוא חילוני, ויהודי רק בלאומו.

 

היהדות הגלותית - בבית השלישי, נאמר משפטו הידוע של רבי נחמן מברסלב: כל העולם כולו גשר צר מאוד, והעיקר לא לפחד כלל. בבית זה נאמר כי המשמעות היא לא לפחד מעצמך, ורק אז תוכל לחבק את הכלל ואת האחר חיבוק נכון, ואם לא תעשה זאת אתה כורה לעצמך שוחת גחון - משמע, תהיה בודד, מול יריחו - שנהייתה לחורבה בסיפור המקראי.

ההקשר בין התרבויות נעשה בהקשרים מילוליים: היהדות הגלותית קשורה למסורת היפנית בדימוי הגשר, היהדות הישראלית קשורה ליפנים בדימוי החייתי, והתרבות היהודית הארץ-ישראלית קשורות במוצא, וכך נוצרת אחווה בין-תרבותית ובין דורות שונים, אחווה שמגולמת בכותרת השיר באופן ממצה: "החיבוק הנכון".

לסיכום, אני רק אציין שאני לא כל-כך אוהב את השיר הזה. לא משהו אובייקטיבי, פשוט לא הטעם שלי.

בהצלחה בבגרות!

כעץ

אני

בבוא ימי הסתיו

גשם עוד לא רד

עוד לא ירד

רק הלילה נוצץ

כעץ

אני

לרוח מחכה

לרוח הסתיו

מחכה אני

זמן רב,

שתניע אותי

כעץ.

כעץ בלי רוח רחוקה

צמרת לא אכוף

ידיים לא אשלח הרחק

בלי רוח מקרוב

שפתי כמו עלים

בחורף יגידו קול

אוהו.. הו..

רוח שלי

כחול.

דוּמם,

אני

כשאוויר יבש

איזה להט אש

סביב לוחש

אלוהים כמה חם

דוּמם,

אני

על ארץ חרבה

כל כך עייפה

מחכה אני

זמן רב

שירדו הגשמים

בסתיו.

כעץ בשקט אחכה

צמרת לא אכוף

ידיים לא אשלח הרחק

בלי רוחק מקרוב

שפתי כמו עלים

בחורף יגידו קול

אוהו..הו..

גשם שלי

רוח שלי

כחול.

בשיר זה הדוברת, כנראה כותבת השיר, תרצה אתר, משווה את עצמה לעץ, ודרך השוואה זו מתארת את הבדידות שהיא רגילה אליה בחייה.

ההתחלה של ההשוואה לעץ מתחילה באופן מאוד מוקצן וקבוע לאורך כל השיר: "כעץ אני". הדימוי לעץ כבר נוטע בנו הרגשה של פסיביות ושקט כללי. לעץ אין כל אסוסיאציה של אקטיביות. היא אף מרחיבה את הדימוי של עצמה: "כעץ אני בבוא ימי הסתיו". הסתיו - תחילת השנה. אני משער שכולכם מודעים לסתיו בישראל, ואני לא צריך לתאר לכם את האווירה ששוררת בסתיו. גשם עוד לא רד, עוד לא ירד. רק הלילה נוצץ. למעשה, דברים רבים קורים אחרי הסתיו, אך היא בחרה להדגיש דווקא את הגשם. הלילה הוא גם מקור לבדידות ושקט, ואני לא יכול להסביר למה, אבל התיאור של "הלילה הנוצץ" ונצנוץ הכוכבים מזכיר לי בדידות. אולי זה התיאור של העץ הארצי לעומת הכוכבים השמימיים - ריחוק, שונות. עוד אין גשם, הוא עוד לא ירד. רק הלילה נוצץ, אך ורק הלילה נוצץ.

היא מזכירה לנו שוב ושוב את ההשוואה הראשונה שלה. כמו עץ, היא מחכה לרוח של הסתיו שתניע אותה. זמן רב היא מחכה לרוח, שתניע אותה - כמו שהרוח מניעה עץ. היא לא תנוע לבד. הרי היא כמו עץ, ועץ לא יכול לנוע לבד, לא משנה כמה הוא ירצה. הוא צריך את הרוח שתניע אותו.

כעץ בלי רוח רחוקה, היא לא תכופף את הצמרת שלה. כעץ בלי רוח מקרוב, את ידיה היא לא תשלח רחוק. הפסיביות התמידית הזאת, היא לא יכולה לעשות דבר בלי הרוח שלה.

בחורף מתחילה השלכת, וכשהרוח מניעה את העלים הם מפיקים קולות. מהטקסט קשה להגיד אילו קולות - שכן הם מתוארים בו כ"אוהו.. הו..". היה זה סשה ארגוב שהלחין את הקולות של העלים בחורף, באופן מושלם. היא מחכה לרוח שלה.

בבית הבא היא כבר לא מתארת את עצמה כעץ, אלא את המצב בו היא שרויה: דוּמם. מצב זה לא סותר את ההשוואה לעץ, שכן העץ עצמו הוא, למעשה, דומם. הפסיביות חוזרת ומודגשת.

הפעם, האווירה היא לא סתיוית. היא קיצית. הקיץ - סוף השנה. מכאן התיאורים הם לא של בדידות, אלא של חורבן וייאוש. האוויר יבש - כניגוד לגשם שהיה אמור לבוא, ולהניע אותה, עם רוחות החורף. השרב מייבש את הגשם וממית את הרוח. היא דוממה על ארץ חרבה, מחכה שירדו הגשמים בסתיו. בתחילת השנה, בסתיו, היא חיכתה לגשם, והיא עדיין מחכה לו, בקיץ - בסוף השנה. נראית פה מחזוריות אינסופית של בדידות בצפייה לגשם, והיא עדיין קוראת לו: גשם שלי, רוח שלי..

השיר מדבר על בדידות תהומית, וציפייה חסרת מעש לדבר-מה שיפיג את הבדידות הזאת, בתיאורי טבע מקסימים שרק תרצה אתר יכולה לכתוב.

מה שעדיין קשה לי להסביר זה למה דווקא כחול. אבל זה מתאים. נכון?