בשנת 1988 הוציאה להקת משינה את אלבומם השלישי, לו קראו בפשטות "משינה 3". אלבום זה הניב מספר להיטים מסחריים, כגון "סוזי בלי היד", "אהובתי" ו"ברחובות שלנו", וגם שירים שכמעט ולא נשמעו במיינסטרים הישראלי, כגון "מעגל נפתח" ו"סר חינה". איפשהו בין שתי ההגדרות האלו נמצא השיר "שלג צח" - אשר כמעט באופן קבע היה השיר שפתח את סיבוב ההופעות של שנת 2003, לאחר "משהו קטן וטוב" הנדרש. אז לרוב כשמדברים על השיר, אומרים מייד: "שלג צח זה קוקאין, והשיר מדבר על סמים". האם כך, או שמא יש מעט יותר ממה שאנחנו רואים?

הוא שוב יוצא אל המרפסת

להתנתק מן הניתוק

שיחק הוא עם עצמו תופסת,

אך לא מצא לזה צידוק.

מיד ירד אל השוק לקנות

קצת רגשות מעורבים,

אך מכיוון שאין סחורה כזאת

פרצה תגרה עם הרוכלים.

אז הם אמרו לו,

"כי הדרך אל האושר לא בך רק בנו היא טמונה",

כמו השמש,

שהחום פסק מזמן מלהעיק על מצפונה.

רצה לחזור אל ביתו לשכב

לפתע חש מגע של יד

שלושה רוכלים, אחד עם שן זהב

חייכו ולידם גמד

והגמד שאל: "רוצה לקנות

קצת שלג צח טוב לניתוק?"

חילקו השלג למנות קטנות,

אך לא מצאו לזה צידוק

אז הם אמרו לו,

"כי הדרך אל האושר לא בך רק בנו היא טמונה",

כמו השמש,

שהחום פסק מזמן מלהעיק על מצפונה.

עם שלג צח ראשו בערפל

ראשו בער בעל כורחו

ואנשים עצרו להסתכל,

להסתכל אל תוך-תוכו

מצא בניין גדול, עלה לגג,

רצה לצלול כמו הנץ

אך מכיוון שזה היה יום חג,

נחת על צמרתו של עץ.

אז הם אמרו לו,

"כי הדרך אל האושר לא בך רק בנו היא טמונה",

כמו השמש,

שהחום פסק מזמן מלהעיק על מצפונה.

ובכן, השיר מתחיל באמירה על דמות כללית כלשהי, ללא אקספוזיציה. שלמי ברכה טען בריאיון שהדמות הזו נכתבה, למעשה, בהשראת חבר כלשהו שלו. מסופר על הדמות שהיא "שוב יוצאת אל המרפסת, להתנתק מן הניתוק". שימו לב למילה "שוב" - זו היא לא הפעם הראשונה שהוא יוצא אל המרפסת. המרפסת היא מקום בהיר, שממנו ניתן לראות את התמונה הרחבה. את הניתוק אפשר לייחס להתמסטלות מהסמים.. ו"להתנתק מהניתוק" (שהוא ביטוי נחמד וכמעט אוקסימורוני) יכול להתייחס לניסיון כלשהו להגמל מסמים. הוא שיחק עם עצמו תופסת, אך לא מצא לזה צידוק. כשאדם משחק תופסת עם משתתפים אחרים, למשחק יש התחלה, אמצע וסוף, ויש גם תכלית למשחק. כשאדם משחק עם עצמו תופסת, למשחק אין תכלית או המשכיות, ומכאן אנו יכולים להסיק שהאדם למעשה לא מוצא לזה צידוק - "לזה", להתנתקות מהניתוק. ואם להיות יותר ברור: הוא לא רוצה להגמל מסמים. הוא יורד לשוק, במטרה למצוא דילרים, או כל אדם אחר שימכור לו "רגשות מעורבים" - שוב, הסמים. אך מכיוון שהוא לא מצליח למצוא את הסחורה הזו, פורצת תגרה בינו לבין הרוכלים. קטע זה ניתן לייחס לקריז שהאדם מרגיש לאחר שלא קיבל מהסם שלו לאורך זמן.

הפזמון בשיר כתוב באופן יפהפה עם מטאפורה נהדרת: אז הם אמרו לו, כי הדרך אל האושר לא בך, רק בנו היא טמונה. "הם" כלשהם, שסביר להניח שאלו הסמים, אמרו לו שהאושר לא יבוא מעצמו, אלא רק מבחוץ, מהסמים. הם פוגעים בו, אבל לא אכפת להם, ממש כמו השמש - שממשיכה לשרוף אותנו בחום שלה, אבל זה כבר לא מעיק על מצפונה. אבל הכוונה היא, לדעתי, לא רק לסמים, ואל זה אגיע בהמשך. המשפט שנאמר בתחילת השיר הוא "ול ורמא מה זא" - "אז הם אמרו לו", מהסוף להתחלה. אפקט זה הוכנס לשיר בדקה התשעים ואחת, כשחברי הלהקה שיחקו עם ציוד טכני באולפן ההקלטות. פתיחה הזויה זו תורמת להרגשת הקריז והטירוף שמלווה את העיבוד של השיר לכל אורכו.

לאחר כל התגרה בשוק, רצה לחזור אל ביתו לשכב. לא לשבת - לשכב. למשכב הזה תהיה השפעה בהמשך השיר. הוא רואה לידו שלושה רוכלים (=סוחרים), אחד מהם עם שן זהב, ולידם עומד גמד. הגמד שואל אותו אם הוא רוצה לקנות "קצת שלג צח טוב לניתוק". הניתוק - ההתמסטלות מהסמים. השלג הצח, הוא, מן הסתם, הסמים עצמם. בתחילת השיר האדם לא ראה צידוק לגמילה לסמים, ופה הוא מגדיל לעשות: הוא לא רואה צידוק לחלוקה של השלג הצח למנות קטנות - הוא פשוט קנה הכל בנגלה אחת. למשמעות ולסמליות של הרוכלים והגמד - אגיע בהמשך. החזרה על ביטוי על מנת להדגיש חלק בטקסט (אני אקרא לזה "היפרטקסטואליות רפלקסיבית" רק כדי להרגיז את תלמידי קולנוע שעשו כבר בגרות) מאוד מאפיינת את הטקסטים של שלמי ברכה.

"עם שלג צח ראשו בערפל, ראשו בער מעל כורחו" - זאת אומרת שהוא היה מסטול, ראה מטושטש, ונכנס למצב של הזיות וחוסר התמצאות. למילה "ניתוק" ניתן למצוא עוד הקשר פרט לניתוק מהמציאות - ניתוק מאנשים אחרים. אנשים שראו אותו ברחוב במצב שהוא נמצא בו, התרחקו ממנו, ושפטו אותו מייד. במצב של הטירוף הזה, הוא הרגיש שזה יהיה הגיוני לקפוץ מגג גבוה, מכיוון שהוא רצה לצלול כמו הנץ - שיכול לצלול לעבר הטרף, ולנחות על שתי רגליו [וכהערה צדדית חסרת כל קשר - מזכיר קצת את "נגעה בשמיים", לא? למרות שאת המילים של השיר הזה כתב יובל בנאי]. הוא ניצל אך ורק באמצעות עץ שהיה במקרה מתחתיו כשקפץ מהבניין, והעץ הזה היה שם אך ורק מכיוון שזה היה יום חג. רגע, מה? מה הקשר בין העובדה שזה יום חג לכך שהיה שם עץ? ובכן, כאן אני אגרום לתפנית המפתיע בפרשנות השיר..

בנצרות מסופר על שלושה אמגושים (מכשפים, אסטרונומים), שחזו בכוכב הבוהק מעל בית-לחם, והלכו לשם על-מנת לראות את המלך המשיח, הוא ישו. כשהם הגיעו לשם, הם ראו את הבתולה מריה עם בנה, ישוע, אשר שכב לו במיטת הקש. כל אחד מהם הביא לו מתנה, שלוש מתנות בסך הכל: מור, שרף וזהב. הקשר לשיר בהיר למדי: שלושה רוכלים, אחד עם שן זהב, הגיעו לבית כשהוא שכב במיטתו. ההקשר פה לנצרות הוא בלתי-נמנע. את הגמד אני מייחס לרצון הפנימי של האדם. כשהם הגיעו למכור לו סמים, הגיע גם הרצון הפנימי של הדמות בשיר. ושלושת האמגושים מכרו לו סמים. הקשר שני לנצרות הוא העץ - הרי שאם זה לא היה יום חג המולד, לא היו שמים את עץ האשוח באותו המקום, והאיש לא היה נוחת עליו.

ומה היא, למעשה, האמירה בשיר לגבי הדת? ובכן, הדת אומרת לאדם: האושר לא יבוא מעצמך - אתה צריך לעבוד את האל ואת חוקי האלוהים, ורק ככה תגיע לשלמות נפשית. והמיסיונריות הזאת, שכופה את הדת על האנשים, לא מפריעה יותר למיסיונרים - כמו שהחום היוקד של של השמש לא מפריע לשמש.

השיר הוא, למעשה, שיר מחאתי, אשר משווה את הדת להתמכרות לסמים, וקורא לאנשים למצוא את האושר הפנימי שלהם מעצמם, ולא מדברי אחרים.

אז הרבה אנשים אוהבים להגיד ש"משינה היא להקה של שני אקורדים". אחרים אוהבים להגיד ש"משינה היא להקה ממוסחרת". אבל כמה מהם באמת לקחו את הזמן והתעמקו בניואנסים של הכתיבה וההלחנה? חומר למחשבה, ולא רק בהקשר של משינה.

השיר "עטור מצחך" נכתב על-ידי אברהם חלפי, בסוף השנות החמישים. השיר התפרסם בעיקר כעשרים שנה לאחת כתיבתו, לאחר שהולחן ועובד על-ידי יוני רכטר, עיבודים אשר בוצעו על-ידי אריק איינשטיין, יהודית רביץ וקורין אלאל, בעידן טרום-הסיגריות שלה, ולעתים מצטרף בשירה גם יוני רכטר עצמו. בניגוד לטענות הנפוצות, השיר נכתב לפני שנמצא נפט בעיירה א-טור שבסיני, ועל-כן לא סביר שנכתב בנושא זה. למרות גילויי האהבה היחודיים שמופיעים בשיר זה, חלפי עצמו מעולם לא נישא.

עטור מצחך זהב שחור

(אינני זוכר אם כתבו כך בשיר)

מצחך מתחרז עם עיניים ואור,

(אינני זוכר אם חרזו כך בשיר)

אך למי שתהיי- חייו מלאי שיר.

חלוקך הורוד צמרירי ורך.

 את בו מתעטפת תמיד לעת ליל.

 לא הייתי רוצה להיות לך אח,

 לא נזיר מתפלל לדמותו של מלאך

 ורואה חלומות עגומים של קדושה-

ולמולו את, אישה.

את אוהבת להיות עצובה ושותקת,

להקשיב לסיפור על קרוב, על רחוק.

ואני שלא פעם אביט בך בשקט, אין קול ודברים,

שוכח הכל על אודות אחרים.

שוכנת נפשי בין כתלי ביתך.

ושבויה בין כתליך ממני נפרדת

עת אני בגופי נפרד ממך.

פרוש חלומי כמרבד לרגליך.

צעדי, אהובה, על פרחיו פסיעותיך

לבשי חלוקך הורוד לעת ליל.

עוד מעט ואבוא אליך.

ומצחך העטור זהב שחור

יקרב אל שפתי כחרוז אלי שיר.

אז אלחש באוזניך עד בוקר, עד אור, כשיכור:

עטור מצחך זהב שחור.

אמנם זה ברור מאליו, אך חשוב לציין שהשיר נכתב מנקודת מבט גברית, ולא נותן אפשרות לאישה המדוברת בשיר להתבטא בשם עצמה.

השיר מתחיל בתיאור פלסטי של האישה: "עטור מצחך זהב שחור", הכוונה היא לשיער האישה, שהוא שחור, יפה ויקר, כמו זהב. הוא אינו זוכר אם זה נאמר בשיר בעבר. "מצחך מתחרז עם עיניים ואור". המילים "חרוז" ו"שיר" מקבלות פה תפקיד כפול: הוא אינו זוכר אם כתבו בחריזה בשיר כלשהו על הקשר (כמו חריזה במחרוזת) בין עיניים יפות לשיער יפה, אך הוא משוכנע שלמי שהיא תהיה - חייו מלאי שיר. המילה "שיר" מקבלת פה את המשמעות של שמחה ואור. אבל אין לטעות - האישה המדוברת פה היא אשתו של הדובר.

בבית השני הדובר מדגיש את נשיותה של אשתו באופן לא-אירוטי: "חלוקך הורוד צמרירי ורך, את בו מתעטפת תמיד לעת ליל". אמנם זה רק משתמע, אך אנו יכולים להבין שהדובר הוא בעלה, כי כאילו, מי עוד יכול לדעת מה היא לובשת לעת ליל, הא?

הוא ממשיך (כן..) בלספר עד כמה הוא שמח שהוא בעלה: הוא לא היה רוצה להיות לה אח, שכן אחים לא יכולים להיות בני זוג. הוא גם לא היה רוצה להיות נזיר, או ליתר דיוק, "נזיר מתפלל לדמותו של מלאך", מכיוון שגם לנזירים אין יכולת להיות בני זוג. יש שמקשרים את המשפט הזה למשפט "ויהי חיקך מקלט ראשי, קן-תפלותי הנדחות", מהשיר "הכניסיני תחת כנפך" של ח"ן ביאליק, ובכך מקשרים גם את תיאור הנזיר למשפחה, אבל אני חושב שזה סתם סיבוך של הפשוט יותר. הוא חולם חלומות רעים של הקדושה הנזירית הזאת, ולמולו היא. בלחן של רכטר מושמט הפסיק הנחוץ בין "ולמולו את" ל"אישה", אשר מבטא פנייה, שהרי הוא לא חושב שאם לא משווים אותה לחלומות, היא נהיית גבר.. תודה לאל.

בבית השלישי הדובר מתחיל לתאר את אישיותה ומנהיגה של האישה: הוא מספר שהיא אוהבת להיות עצובה ושותקת. משפט מתמיה, שכן אני לא מכיר אדם שיאהב להיות עצוב ושותק. יש פה סתירה, שמראה את העיוורון של הדובר כלפי אשתו. הוא מספר שהיא אוהבת להקשיב לסיפור על קרוב ועל רחוק. ממשפטים אלו ניתן להבין דברים בעקיף: אדם לא צריך שיספרו לו על ביתו, שכן הוא נמצא בביתו תמיד. אדם לא צריך שיספרו לו על מקום עבודתו, שכן הוא נמצא שם תמיד. ניתן להבין שמדוע היא תאהב לשמוע סיפורים על רחוק, אבל למה שתאהב לשמוע סיפורים על קרוב? ככל הנראה, מכיוון שהיא נשארת ברוב זמנה בבית, ולא זוכה לראות את הרחוק, או את הקרוב. אך הוא, שלא פעם מביט בה בשקט, ולא מדבר, שוכח שהאחרים, הקרוב והרחוק, קיימים, וזאת מרוב אהבה אליה.

בהתאמה לאהבתו אליה, נפשו שוכנת בין קירות הבית שלה. הבית הוא שלה, מכיוון שהיא נמצאת בו רוב זמנה. נפשו נשארת בתוך קירות הבית שלה, כשהוא יוצא מהבית - ללמוד, לעבוד, להתפתח.. בזמן שהיא נשארת בבית, לבד, בלי לעשות דבר שיגרום לה להתפתח.

כבר הספקנו להבין שעם כל אהבתו אליה, הוא עיוור לראות שהוא פוגע בה, גורם לה להיות עצובה ולא לדבר, ובתמורה נותן לה את נפשו. בבית הרביעי נתינה זו מתחזקת, כשהוא מגדיל לומר: "פרוש חלומי כמרבד לרגלייך. צעדי, אהובה, על פרחיו פסיעותיך". הוא נותן לה את נפשו וחלומו. הוא רוצה שהיא תלבש את חלוקה הורוד לעת ליל, ושתחכה לו. שפשוט תשב, ותחכה לו. ושלא תדאג, מכיוון שעוד מעט וייבוא אליה. ובבית השישי והאחרון, הוא מסיים באומרו שהוא יישק למצחה, וימשיך להגיד לה כמה שהוא אוהב אותה, וכמה שהיא יפה בעיניו.

אז הוא אוהב אותה מאוד, והיא אוהבת אותו מאוד. אבל עם האהבה הזאת, היא נשארת עצובה ושותקת, ולא זוכה להתפתחות עצמית ולמיצוי, ואני לא חושב שראוי לשים את האהבה לפני אלו. הוא עיוור למצוקה שלה, ולכן השיר, שבקריאה ראשונה נראה רגיש ורומנטי, בקריאה מעמיקה יכול להיראות כשיר שנכתב בידי דובר חסר רגישות והבנה כלפי רגשותיה של אשתו.

חשוב מאוד לציין שזוהי פרשנות אחת בלבד של שיר זה, וניתן לקחת אותו למקומות שונים לחלוטין, ואולי אף סותרים לחלוטין, לפירוש זה.