נתן אלתרמן היה אחד המשוררים הפורים ביותר שידעה השפה העברית. ההתמחות העיקרית שלו היתה רקימת המילים למשפטים, והוא אכן השתמש במילים ובביטויים כאילו היו גוש שיש שמוכן לסיתות.

אציג פה שתי דוגמאות, גם כי הן נחמדות, וגם כי הן מסבירות את האמירה לעיל היטב:

"עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא" - אני לא צריך להגיד מאיזה שיר לקוחה השורה הזו (אף על-פי שבאוסף "כוכבים בחוץ" לשיר אין כותרת). הניגון שהוא זנח, חוזר אליו. מדוע הוא זנח אותו לשווא? מכיוון שבסופו של דבר הוא חזר אליו.

"במגלב זהב פנס מפיל אפיים עבדים שחורים לרוחב הרציף" - מתוך השיר "ליל קיץ". "מגלב" היא מילה נרדפת לשוט. הפנס מאיר את אותו, ואור הוא כמו שוט, אשר מצליף באנשים ומפיל אותם לרצפה בצורת הצל השחור. לא ממש פוליטיקלי קורקט, אבל מאוד יצירתי ויפה.

זו היתה רק טעימה מהשפה העשירה של אלתרמן, והמומחיות בה הוא השתמש בה. ואחרי הקדמה זו, אעבור לשיר שאפרש ברשומה זו.

אזכיר מראש - הפירוש שאציג כאן אינו הפירוש היחידי, וייתכן שאני טועה לחלוטין בפירוש.

גם למראה נושן יש רגע של הולדת.

שמיים בלי ציפור

זרים ומבוצרים.

בלילה הסהור מול חלונך עומדת

עיר טבולה בבכי הצרצרים.

ובראותך כי דרך עוד צופה אל הֵלֶךְ

והירח

על כידון הברוש,

אתה אומר-אלי, העוד ישנם כל אלה?

העוד מותר בלחש בשלומם לדרוש?

מאגמיהם המים ניבטים אלינו.

שוקט העץ

באודם עגילים.

לעד לא תעקר ממני, אלוהינו,

תוגת צעצועיך הגדולים.

השיר נפתח באמירה: "גם למראה נושן יש רגע של הולדת". מזכיר קצת את המשפט הידוע של לאוצה - גם מסע ארוך מתחיל בצעד אחד. מזכיר, אבל לא זהה. הדובר בשיר אומר כי גם המראה הישן והרגיל ביותר נוצר מתישהו, אבל בניגוד למשפטו של לאוצה - פה מדובר על לידה, "רגע של הולדת". בין השורות, מרומז שלפני המראה הנושן, היה משהו אחר. אבל מה הוא הדבר הזה?

השמיים - בלי ציפור, זרים ומבוצרים. אף ציפור לא תכנס למקום זר ומבוצר. אתם הייתם נכנסים למקום, אם מראש יגידו לכם שהוא "זר ומבוצר"?

בלילה הסהור - לילה שבו הירח מלא, מול חלונך עומדת עיר טבולה בבכי הצרצרים. השימוש במילה "חלון" הוא מכוון, והוא מרמז על כך שמסביב לחלון ישנו בית, בו נמצא הנמען של השיר. לדעתי, הנמען הוא קורא השיר. מול החלון של קורא השיר נמצאת עיר שלמה, אשר שומעת את צרצור הצרצרים בלילות. אלתרמן מאניש פה את הצליל שהצרצר מפיק, כשהוא נותן בו את הנופך האנושי של הבכי. פה נכנסת גם הסינסתזיה (=הלחמה של שני חושים שונים. לדוגמה: "החולצה שלך ממש רועשת" - שילוב של מראה ומשמע). הדובר מלחים בין חוש השמיעה לתחושת הטבילה, כאילו העיר שרויה בתוך הצלילים.

הדובר ממשיך לדבר אל הקורא: "ובראותך כי דרך עוד צופה אל הלך". אלתרמן הרבה לדבר אודות האדם הנודד בשיריו (מזכיר לכם את "עוד חוזר הניגון"?), והוא ממשיך לעשות בו שימוש בשיר זה. בשורה זו הוא משתמש בו באופן מעניין: אנו מצפים שהאדם יהיה אנושי, אבל פה הדרך היא זו שצופה בהלך - ולא ההפך. הדרך היא האנושית, ולא האדם.

פה נשברת השורה, וניתנת הדגשה מאוד מיוחדת לירח, הדגשה שמבודדת אותו משאר השיר.

הביטוי "והירח על כידון הברוש" הוא ביטוי שנחקר פעמים אין-ספור על-ידי גדולים וחכמים ממני. לפי ההבנה הצנועה והפירוש האישי שלי, הירח המלא, שנראה מעל הברוש המתמר, מושווה לעמוד (או הכידון) של מנורת הרחוב, שעליה הפנס העגול.

הדובר אומר שהקורא מסתכל על "כל אלה" - לפי הפרשנות שלי, אלו הם יצירי הטבע השונים.. הברוש, השמיים, הצרצרים ובעיקר הירח, ואתה שואל, האם הם עוד קיימים? האם מותר לבקש לראות אותם?

"מאגמיהם המים ניבטים אלינו" - למשפט זה הייתי רוצה להקדיש פסקה, על-מנת להבהיר אותו.

תדמיינו סיטואציה בה אדם מביט על כסא. לסיטואציה זו מתאים הביטוי: "האדם מביט בכסא".

זהו משפט בעל פועל פעיל - "מביט". בואו נהפוך את המשפט הזה לסביל: "הכסא ניבט על-ידי האדם".

משונה מעט בהתחלה, אבל אחרי כמה קריאות זה מסתדר בראש. כמו "הקובייה הורמה על-ידי האדם", כך "הכסא ניבט על-ידי האדם". אם זה היה המצב בשורה לעיל, המשפט היה אמור להיות "מאגמיהם המים ניבטים על-ידינו", אבל לא כך: המשפט הוא "מאגמיהם המים ניבטים אלינו". זה יוצר האנשה למים, אשר אמנם ניבטים, אבל לא על-ידי - אלא אלינו. יכול להיות שיש כאן הצבעה לכך שכשאדם מביט על עצמו במי האגם,

קודם כל, יש כאן טכניקה שנקראת "הזרה". מטרת טכניקה זו היא לקחת דבר המוכר לקורא, ולהפוך אותו לזר. לדוגמה: הצגת הצליל המוכר של הצרצרים כבכי, או הצגת הירח מעל הברוש כפנס רחוב. ההזרה בשורה זו נובעת מכך, שאנו רגילים לחשוב כי המים הם האגם, והמים הם של האגם (דוגמה במשפט: "ראינו את מי האגם השקטים").  אבל במשפט זה ההזרה המתוחכמת מציעה אחרת: האגמים הם המקום, והמים הם הבעלים של האגמים. האגמים, למעשה. שייכים למים. "המים, מהאגמים אשר שייכים אליהם, ניבטים אלינו".

יש פה משפט מורכב מאוד, שגם אחרי קריאות אין-ספור קשה לעמוד על מהותו, ואני משוכנע שבעתיד אגלה בו עוד הרבה מאפיינים נסתרים.

"שוקט העץ באודם עגילים" - במשפט זה מציג (ואולי מחביא) אלתרמן שתי האנשות: "שוקט העץ" ו"אודם עגילים". ההשוואה בין הפירות, ואולי הפרחים של העץ, לעגילים האנושיים, נותנת לעץ גוון אנושי. גם בשורה זו יש הזרה - אנו רגילים לחשוב על הפרחים והפירות של העץ כחלק מהמנגנון הטבעי שלו, ובנפרד לומר עליהם שהם יפים, אבל הדובר בשיר זה מציג את הפירות והפרחים שעל העץ כקישוט שנועד ליופי בלבד. לי אישית השורה הזו מזכירה עץ צאלון.

אלתרמן מסיים את השיר במילים האלמותיות: "לעד לא תעקר ממני אלוהינו, תוגת צעצועיך הגדולים". אלוהים, בניגוד לטבע, לעולם לא ייעקר מן האדם. ככה גם הירח. האדם יכול להמשיך להתרבות, להתפזר ולהקים ערים על-חשבון העולם, אבל הירח תמיר ישאר איתו, גם אם צעצועיו הגדולים - שהם העצים, השמיים, והטבע בכלל, הולכים ונעלמים מהעולם. וההיעלמות הזו של הטבע, היא שגורמת לתוגת (=עצבות) צעצועיו הגדולים.

ולדעתי, על זה בדיוק השיר מדבר - העיור והמודרניזציה, שמוצגים כנגע הולך ומתפשט לעומת הטבע הגדול. האדם מקבל התייחסות מועטה בשיר, בעוד שהטבע מוצג כאנושי ובעל רגשות. ההזרה של הטבע מקבילה לאופן בו האדם גורם לטבע להיות זר בעיניו. הסינסתזיה מצביעה על האופן שבו הטבע עדיין מנסה להתקיים בתוך העיר, בצורת בכי של צרצרים.

כולנו מכירים את המראה של העיר. כולנו, וכך גם אלתרמן, גרים בערים או ביישובים כלשהם. אבל חשוב לזכור שגם למראה הנושן הזה, יש רגע של הולדת. ולפני הרגע הזה, היה משהו אחר. היה טבע, היה נוף. אגמים, עצים, צרצרים, ציפורים. אלתרמן זוכר אותם, ושואל: אלי, העוד ישנם כל אלה? העוד מותר בלחש בשלומם לדרוש?

ואולי לא ישנם כל אלה, אבל ישנם שניים לפחות: אלוהים, והירח.