| 11/2004
 תועה בסבך של תהיות וטעויות
אם הייתי מחפש תכונה אחת שמאפיינת אותי יותר מכל הרי ש"דקדקן", "קפדן" או "דייקן" לא היו בעשירייה הראשונה של רשימת המועמדות, אם בכלל. בתור בנאדם שאצלו בלגן הוא סדר וסדר הוא בלגן, לא הייתי אומר שאני בדיוק גאוות העדה היקית עליה אני נמנה (לפחות באופן רשמי).
כל זה נכון עד שהדברים מגיעים ללשון, כלומר, לשפה העברית. בכל הנוגע לשפה אין אצלי פשרות , אין הקלות ובודאי שאין בלגן. אומר זאת כך: אם קפדנותי הלשונית היתה מתורגמת לקפדנות בנקיון וסידור הבית, נניח, הרי שאפילו גימ"ל - הדיירת הקודמת עליה השלום ויקית מדופלמת - היתה מנידה את ראשה בהערכה לנוכח הדירה המצוחצחת (וזה המקום לספר שגימ"ל ז"ל הותירה אחריה דירה כה מבהיקה שגרמה לי להתבאס קצת: משם אפשר היה רק לרדת. ואמנם כך היה).
אבל כאמור, אנרגיות הסדר והנקיון שלי מופנות בימים כתיקונם רק לכיוון אחד - השפה. טוב, הרי לא צריך לקום מהכסא בשביל זה (כן, עצלנות היא דווקא מועמדת מובילה).
אבל רגע, שלא יובן שאני איזה אבשלום-קור-וואנאבי צח לשון וטהור דיבור. יש גבול, אף אחד לא אוהב חוכמולוגים מתנשאים (עוד תכונה מועמדת). אמנם, אם יורשה לי, שפת הדיבור שלי קצת יותר נקייה ו"נכונה" מהממוצע, אבל אי-אפשר לומר שאני נשמע חריג כשאני מדבר - חוץ אולי מהדגשה טרחנית של הנו"ן בסיומת של מילים בהטיות נקביות (שלכן, עשיתן, להן), שימוש בהטיות נקביות שאף אחד לא משתמש בהן יותר (תלכנה, תאכלנה) והמנעות נחרצת מכל מיני זוועות לשוניות אופנתיות נוסח "עשר שקל" שמעוררות בי חלחלה עמוקה וחרדה אמיתית לגורלה של השפה העברית.
בעבר, הייתה שמירת השפה שלי בחזקת פעילות כמעט מסיונרית. לא הסתפקתי בדיבור וכתיבה תקינים, אלא גם הטפתי על כך לאחרים בלי בושה. והפצעתה של האינטרנט בחיי חיזקה אצלי את הדחף לתקן: אם על דיבור קלוקל אני עוד מסוגל לעבור לסדר היום (בקושי), הרי שלנוכח הודעת פורום, פוסט או טוק-בק עילגים קשה לי לעשות זאת. גם כי אני חושב ששפה כתובה צריכה תמיד להיות בכמה דרגות יותר גבוהה משפת הדיבור, אבל בעיקר כי האנונימיות שמספקת הרשת מגבירה את הגירוד בקצות האצבעות ואני צריך להחזיק את עצמי שלא לתקן - בסרקסטיות מרושעת כמובן - את העילג התורן.
אלו לא רק שגיאות כתיב. אותן עוד אפשר לצלוח. בעיקר קשה לי להתמודד עם שגיאות תחביר ודקדוק, היעדר (או עודף) סימני פיסוק וסימנים אחרים (!!!!!1 - מוכר לכם?), ניסוחים כושלים ולקויים לוגית, טיעונים שאינם מאורגנים כהלכה ושימוש לא נכון במטבעות לשון. שלא לדבר על בורות לשמה והצגת "עובדות" לא-נכונות - אבל זה כבר נושא אחר. נסחפתי קצת.
בקיצור, אם תמצאו בפורומים הודעות מורתיות בנוסח "אני לא מוכן להתווכח איתך לפני שתדע לנסח את טיעוניך כהלכה" תדעו שקיימת סבירות גבוהה שאני עומד מאחוריהן.
אבל עם הזמן הפכתי לסלחן. לא בגלל שקפדנותי התערערה אלא בעיקר כיוון שפיתחתי גישה משועשעת יותר כלפי שגיאות, טעויות וניסוחים עילגים. הבנתי שאין טעם להתרגז בגלל טעויות של אחרים. אי אפשר לחנך את כל העולם, אבל כן אפשר לנסות להבין את מקור הטעויות שאנשים עושים בכתיבה ברשת ובכלל. כשעושים את זה, מגלים שחלק מהטעויות הן מובנות לחלוטין, אבל יותר מכך: הן מולידות מוטציות לשונית חביבות למדי, אפילו חינניות, יצירתיות שלא במודע ולעיתים אף מוצלחות יותר מהמקור התקני שלהן.
הנה כמה דוגמאות שאספתי (התודה נתונה בעיקר לטוקבקיסטיי ישראל באשר הם):
"מושחטים", "שחיטות"
הכוונה בעיקר לקריאות המופיעות בטוקבקים דוגמת "די לשחיטות!" ו"צחי הנגבי יא מושחט לך הביתה!!!!1". זו טעות מאד צורמת אבל במבט שני חיננית למדי. שהרי, המושחתים שוחטים את הקופה הציבורית, משחתים את זמנם לריק ושוחטים את משלמי המיסים הסחוטים. די לשחיתות השוחטת והסחטנית.
(ולמי שעדיין מגרד בפדחתו במבוכה: יש לומר כמובן "מושחתים", "שחיתות").
"ניקוש", "לנקש"
צ"ל "לנכש", כמובן. זו טעות שלא כל כך מופיעה בטוקבקים אבל ניתן למצוא אותה במקומות מכובדים יותר, כולל באתרים שעוסקים בגינון ואפילו בעיתונות היומית. אין כל כך שימוש למלה הזאת מחוץ להקשר העשבי, אבל משפט יצירתי של עורך רשלני כמו "צה"ל מנקש עשבים שוטים ברצועה" מתגלה כהברקה רב-משמעית, רב-רובדית ומתוחכמת.
כשהטעות היא בכיוון ההפוך (פחות נפוץ) זה כמובן מוצלח יותר: "ישראל מכחישה כי התנכשה בחייו של XXX". זה מוצלח כי "התנכשות" מזכירה "הכשה" (של נחש) וכך משפט כמו "ההתנכשות בחייו של אחמד יאסין פגעה אנושות בחמאס" הוא נחמד (המשפט, לא אחמד), אבל גם בעל ניחוח דק של אירוניה. חבל רק שהוא לא נכון.
"כבל עם ועדה"
שיבוש שחביב עלי במיוחד. הוא נדגם מהודעת-פורום שעסקה בנישואים. הכותבת התלוננה על כך שחתונות צריכות להיות המוניות ו"כבל עם ועדה". היות ונישואים מושווים לא אחת לכבלים, הרי שבהקשר הזה מדובר בשיבוש מפתיע באבחנתו החדה.
אבל גם בלי קשר לנישואים, דברים שנעשים קבל עם ועדה נושאים בדרך כלל אופי מחייב, ולפיכך - כובלים. או במשפט אחד: הנישואים קבילים רק כאשר הם כובלים.
"מאז יצא מתוק"
אכן, כן. מעז ולתמיד.
אין ספק שמדובר בהברקה, וכל מלה נוספת מיותרת.
"להתלאם"
במקום "להתלהם". אח שלי, יבדל"א, אמר פעם שלדעתו המלה "התלהמות" על הטיותיה השונות נכתבת בקבוצות הדיון ובטוקבקים בשיעור גבוה באופן חסר-פרופורציות לשיעור איזכורה בשפה היומיומית ואפילו בעיתונות ובספרות.
אני נוטה להסכים, אבל כנראה שלמרות האיזכור המתמיד שלה, יש טוקבקיסטים שעדיין מתבלבלים ומחליפים ה"א באל"ף.
מקור הטעות ברור: התלהמות בהחליט עשויה להקשר אסוציאטיבית ללאומיות או ללאומנות. לפיכך, גם השיבוש הזה הוא חינני בעיקר אם הטוקבקיסט קורא לראשי המתנחלים "להפסיק להתלאם". ואללה, צודק. אולי זו בכלל לא טעות אלא פשוט כותב שנון במיוחד.
"נעלם דום"
ולא מצאו אותו?
טוב, זו עוד שגיאה די נפוצה ודי מובנת.
אגב, פעם רכשתי את המשחק פורץ הדרך והמופלא Doom, ולצערי אני לא מוצא אותו אצלי יותר בשום מקום. אם מישהו יודע על מקום המצאו - אנא הודע לי. נעלם, דום.
"עיקול", "עיכול", איכול"
אני חושב שאין דבר יותר גרוע מלא לשלם את האגרה ושיבואו לעכל לך את הטלוויזיה. זה לא מחזה יפה (איך עושים את זה? עם כימיקלים?).
עוד יותר גרוע זה לאבד את השליטה על האוטו במהלך עיכול בכביש. כמה פעמים אפשר להגיד לא לאכול בזמן הנהיגה?!
ושלא לדבר על הסנה שבוער ואיננו עוכל. ברור, כי סנה לא מתעכל טוב ועושה עצירות. אם הוא יאוכל, אולי עוד ייצא ממנו משהו טוב.
"חוסך שבתו שונא בנו"
טמבל, למה אתה לא נותן לבן שלך לשבת? או שמא אתה מעביד אותו בפרך בשבת? כך או כך, זה לא חינוך. קח את השבט ותשבית אותו לשבוע, הזבל הזה. הוא לא שלך. בטח שיבוט.
...
ויש עוד רבים וטובים, אבל אני משאיר אותם לכם. ולכן, כמובן
ובינתיים, שאו ברכה. או שמא - סעו ברכה? איך תסעו? אנא עארף, ברקבת ישראל.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
