| |
מושב לצים - הבלוג של ישי
"אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב..." (תהילים, א, 1) |
| 2/2009
המכתש עולה באש
אתמול הגעתי (שוב) למסקנה שהכדורגל הישראלי הוא בור בלי תחתית. או ליתר דיוק, מכתש בלי תחתית. הייתי אתמול ב"איצטדיון" המכתש בגבעתיים, במשחק הגביע בין מכבי חיפה להפועל ר"ג, אחרי הרבה מאוד זמן שלא פקדתי את מגרשי ארצנו.
הסיבות שבעטיין אני ממעט ללכת למשחקי כדורגל הן רבות, וסובבות סביב הפסיליטיז המחפירים שמזכירים את רחובות עזה אחרי ביקור של חיל האוויר, רמת הכדורגל הירודה עד אפסית, נפקדותה של תרבות ספורט אמיתית בקרב האוהדים, השחקנים והעסקנים ומחירי הכרטיסים השערורייתיים.
אז למה "בלי תחתית"? כי הכדורגל הישראלי נמצא בצלילה מתמדת, ושוב גיליתי אתמול שאנחנו לא מצליחים לפגוע בקרקעית, ולפיכך קיים ספק באשר ליכולתנו לטפס אי פעם החוצה.
צרכנות (לא) נבונה
90 ש"ח עבור כרטיס מאחורי השער גזלו בני הזונות החמדנים (הנהלת הפועל ר"ג) מאוהדי מכבי חיפה. תשעים. בפעם היחידה בחיי שהייתי במשחק של ליגת האלופות (איאקס נגד באיירן מינכן בארינה של אמסטרדם), גבו ממני סכום השווה לכ-180 ש"ח (ליציעים הזולים). אבל שם הגישה לאיצטדיון נוחה (ברכבת), הראות מעולה, הקהל נהדר, האקוסטיקה מהממת, מסכי וידאו ענקיים לא מאפשרים לך להחמיץ אף מהלך, ובעיקר - על הדשא רצים השחקנים הטובים בעולם.
במכתש בגבעתיים - במכתש! - לא התביישו לגזול מאיתנו מחצית מהסכום הזה תמורת הזכות המפוקפקת לשבת על יציעי בטון חשופים מאחורי השער ועם הפנים לשמש הקופחת, ולצפות באגדות כדורגל כמו יניב קטן, קובי חסן ועוד תיירים, עושים טובה שהם בכלל עולים למגרש ולא מצליחים להעביר מסירה אחת מדוייקת (ראו "תאוריית הפינבול").
האם הייתי צריך להסתובב ולחזור ברגע ששמעתי מהקופאי את המחיר? בדיעבד, כן. אבל אוהדי כדורגל הם לא האנשים הנכונים לפתוח איתם במרד צרכנים, מה גם שלטענתי מרד כזה מתקיים כבר שנים במגרשים, רק שאף אחד לא שם לב אליו.
הנטייה של מועדונים קטנים לנסות לעשות קופה בעת ביקורים של קבוצות גדולות היא ידועה ומוכרת, אבל לתומי חשבתי שהיא כבר בדרכה לחלוף מן העולם. בעיקר לאור הדיווחים על כוונת ההתאחדות להוריד את התעריפים בעונה הבאה למחיר אחיד של 50 ש"ח (שהוא מחיר הוגן וסביר). אבל כנראה שתאוות בצע לא חולפת מן העולם כל כך מהר, ובינתיים יש לנו עוד סיבה לשמוח על הדחתה של הפועל ר"ג מהטורניר.
יענקלה שחר, הבוס של מכבי חיפה, מתעצבן במכתש, אתמול.
גם הוא מוחה על מחירי הכרטיסים?
המכתש כמשל
במקום שבו מכנים את איצטדיוני הכדורגל בשמות חיבה כמו "האורווה", "הקופסא" וכמובן "המכתש", לא יכולה באמת להתקיים תרבות ספורט ראויה. והכי נורא זה שהמפגעים הארכיטקטוניים האלה גם מסרבים להעלם מהנוף וגם מועלים לאיזו מדרגה מיתולוגית תמוהה (כן, כולל אולם אוסישקין). אם אלה המיתוסים שלנו, אין פלא שהכדורגל שלנו נראה ככה.
המכתש מספר את סיפור של הספורט הישראלי, ובעצם את סיפורה של ישראל בכלל: הוא מכוער עד כדי כאבים בעיניים, בלתי ידידותי לציבור, הגישה בעייתית (מגרשי חנייה? באיצטדיון? מה פתאום? מה זה פה - אירופה?), לוח התוצאות שבור מאז 1984 בערך, היציעים ומה שמסביב בנויים טלאי על טלאי עם כל מיני תוספות מאולתרות של סככות וגדרות.
בניגוד לאולם אוסישקין זל"ל (זכרונו לא לברכה), את המכתש הצליחו האוהדים להציל מהבולדוזרים. אילו רק היו האוהדים האלה מגייסים את המסירות הזאת כדי ללחוץ על העיריות והמועדונים להקים איצטדיונים חדשים ומודרניים, מצבנו היה טוב בהרבה. כנראה שככה זה במדינה שבה חורבות מתפוררות עולות בערכן על חייהם ובריאותם של בני אדם.
האוהדים של מכבי חיפה שרו בסיום את הפזמון העתיק "המכתש עולה באש", ולי רק נותר להצטער שבשלב זה המילים האלו נותרו מטאפורה בלבד.
המכתש. עדיין לא עולה באש
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
