| 1/2005
בעיקרון, אין לי עקרונות
הייתי בשבוע שעבר במילואים. או כמו שאני אומר לאחרונה לחבריי באוניברסיטת שיח-מוניס: "גם בשבוע שעבר לא סירבתי".
אה כן, תרגיל כלשהו בדרום, למקרה שתהיתם. "בשטח". פעם ראשונה שאני, הג'ובניק, לא מצליח להתחמק ממילואים "בשטח". נכון, לא היה שירות קשה במיוחד - הרי לקום ב-5 בבוקר אני כבר די רגיל וגם עשיית עבודה שהיא בעיניי מיותרת לחלוטין אינה דבר זר עבורי, אך בכל זאת הצלחתי לשוב הביתה עם גב דואב ושכמות צפודות - תזכורת כואבת (אבל באמת כואבת) לפדלאיות שהיא תמצית אישיותי.
תמיד כשנוחתת בתיבת הדואר שלי המעטפה הלבנה-ירוקה אני תוהה ביני לבין עצמי מה הם רוצים ממני הפעם. מה כבר יכול צבאה הבלתי מנוצח של האימפריה הנצחית לרצות מאזרח צייתן ומשלם מסים שפעם, בגיל 17, עשה טעות והחליט להוציא רשיון נהיגה על משאית עד 15 טון, ומאז מנסה לשכנע את הבירוקרטיה הצה"לית שלתת לו לשבת ליד הגה של משאית כמוהו כלתת לפנחס ולרשטיין להיות ראש מנהלת ההתנתקות. זו סתירה לוגית, זה ניגוד אינטרסים, זה אוקסימורון. זה ייגמר בבכי.
אני פותח בלב הולם את המעטפה ומציץ פנימה. ראשית דבר אני בודק את התאריכים ומפליט קללה בהתאם למספר הימים (חד יומי: "צְק", 2-4 ימים: "סאאמממקק", 5-10 ימים: "זין", 10-24 ימים: "צְק-זין-סאאממקק-הצבא-הזה!"). לאחר מכן אני בוחן בסקרנות את מטרת הזימון. לצה"ל יש את היכולת המופלאה לעטוף את הפעילויות המשמימות ביותר במעטה נוצץ של טרמינולגיה ייחודית: "תעסוקה פיקודית" (שלושה שבועות מסעירים של בדיקת מים במצברים של משאיות והזזת ג'יפים מהסככה לסדנה ובחזרה), "תרגיל" (4-10 ימים של נהיגת משאית חסרת-תכלית בכבישי רמת הגולן במהירות, סליחה, באיטיות של 10 קמ"ש), "תעסוקה מבצעית" (טרם הזדמן לי אבל שמעתי שאם אתה מבקש את נפשך להיהרג - זה המקום), והקטן אך הממזר שלשמו התכנסנו היום - "האימון".
מעניין שדווקא האימון, שמעצם הגדרתו אינו כולל אף אחת מהפעילויות המרגשות של קטילה, התעמרות באזרחים או גרירת מתנחלות צווחניות בשערות (תלוי מה עושה לכם את זה), דווקא הוא מעורר בי דגדוגים של ציפייה.
לאחרונה הבנתי למה. האימון מבטיח משהו שאף אחת מהתעסוקות האחרות אינה מבטיחה - ירי בנשק חם. נכון, בשנים האחרונות "פעילות מבצעית" באיזורים הנכונים גם היא מבטיחה ירי בנשק חם (ואפילו "על-אמת"), אבל מצד שני יעיד כל מילואימניק קרבי שאפשר להעביר שלושה שבועות בגזרה הכי חמה ולא לירות אפילו ירייה אחת. רק ב"אימון" מובטחת למעשה הפעלה של הנשק.
קשה להסביר למי שלא אחז בנשק מימיו את ההשפעה שיש לחתיכת המתכת הזאת על נפש האדם. קשה לתאר את הרגשת העוצמה שחולפת בגוף לנוכח שקשוק המכלול בעת הדריכה, רעם הירייה, תחושת הקת הנחבטת אל הכתף וריח אבק השריפה החריף. זו תחושה משכרת - גם אם אתה יפה-הנפש הגדול שאתה חושב שאתה.
הנשים שביניכם בודאי מפטירות עכשיו "נו, גבר". נכון, זו תכונה גברית-אינפנטילית להתלהב מכלי נשק ולהשתכר מתחושת כוח. אני מודה באשמה בשם כל הגברים בכל הדורות. אבל אי אפשר להכחיש שנשק ביד אכן מעניק תחושת כוח - והכוונה לכוח אמיתי, מוחשי, מיידי, מוחלט. לא איזה סוג של כוח מטאפורי או מופשט אלא כוח של ממש - כוח להכריע בין חיים ומוות כאן ועכשיו.
מי שלא ירה בנשק חם - ורצוי ברובה-סער ומעלה - לא יבין לעולם איזו הרגשה מדהימה זאת.
לפני שאתם מנתקים איתי מגע ומסתגרים במקלטים הרשו לי להבהיר כמה דברים.
אני אמנם לא פציפיסט (לדעתי זו מחלת נפש), אבל אני רחוק מאד מלשוש אלי-קרב. אני סולד מכלי-נשק, מתעב אותם, נרתע מהם. אין שום סיכוי שבעולם לשכנע אותי להחזיק אקדח ברשיון או לצאת מהבית חמוש בסכין. אפילו לא בשוקר חשמלי.
אני לא נכנס לתגרות, לא משתתף בקטטות ובורח ממשחקי-כבוד גבריים (מה לעשות) מטופשים. הסימן הראשון לאלימות פיזית הוא עבורי הסימן הראשון לבחון את כושרן של הרגליים שלי לשאת אותי כמה שיותר מהר ורחוק מהמקום.
בקיצור, המנעות מאלימות ומנשק היא עבורי עיקרון-חיים. עם דגש על "חיים".
אז כיצד מסתדר העיקרון הזה עם דגדוגי-הציפייה שאני חש לפני כל מטווח? איך אני יכול להעיד שאני סולד מאלימות מצד אחד אבל מתלהב כמו ילד ברגע שמפקידים בידי גלילון מהצד האחר? מה שווים כל העקרונות היפים אם ברגע האמת הם קורסים?
אין לי הרבה עקרונות בחיים. חוץ מהמנעות עקבית (לפחות בשנה האחרונה) מאכילה ב"מק'דונלדס", רוב העקרונות שלי הם מהסוג הגמיש - אין לי בעייה להשהות אותם בצוק העיתים בלי לחוש יותר מדי ייסורי מצפון.
המנעות מאלימות לעומת זאת היא לא עיקרון מהזן הגמיש. להיפך, זה אולי העיקרון היחידי אצלי שהוא קשיח ועקבי. אני נאה דורש ונאה מקיים. זה לא (רק) עניין של שיפוט מוסרי וערכי, זה פשוט עניין של חפצות-חיים.
אז כיצד זה מסתדר עם התלהבותי הנ"ל? זה פשוט מאד: אחת הסיבות לכך שאני יכול לשמור בקלות על העיקרון הזה היא ההזדמנות שיש לי פעם בשנה-שנתיים לשכוח ממנו לחלוטין.
שמירה על עקרונות היא לא דבר פשוט. אנחנו כל הזמן ניצבים בפני פיתויים ולא-אחת אנחנו גם נכנעים להם. בלא-מעט מקרים, כשזה מגיע לרגע האמת אנחנו שוכחים את העקרונות שלנו ופועלים על פי אינסטינקט, אינרציה או אינטואיציה.
דעתי היא שהדרך היעילה ביותר לשמור על העקרונות שלנו היא להכנע לפעמים לפיתויים שמסביב. לאפשר לעצמנו לשכוח לכמה דקות מה"פרינציפ" ולהתמסר לתחושת החטא. רצוי באופן מבוקר.
זהו בדיוק מה שהמטווח עבורי. זו הזדמנות לחטוא, לנפץ את העקרונות שלי לרסיסים ולשתות לשוכרה מבקבוק הכוח. להיום אלים. להפעיל אלימות - מבוקרת, מפוקחת - בצורה הבוטה ביותר.
הפורקן התקופתי הזה, כך אני מאמין, הוא שמאפשר לי בין היתר לשמור על עיקרון ההמנעות מאלימות ביום-יום. הכניעה הזאת ליצר החייתי היא שמסייעת לי לרסן אותו בימים כתיקונם.
אין זה אומר שללא המטווח אני אהפוך להיות אדם אלים. ההמנעות מאלימות, כך אני מקווה, היא דבר שטבוע בי עמוק ואין לי צורך בפורקן תקופתי. אבל אין ספק שהוא עוזר לי להזכיר לעצמי עד כמה ההמנעות מאלימות היא דבר חשוב; עד כמה שכרון-כוח הוא דבר מסוכן ועד כמה המדרון הזה הוא חלקלק. אם אני, אדם שנמנע מאלימות, יכול לאבד את הראש כאשר מופקדת עוצמת-הנשק בידי, קל מאד לתאר מה זה עושה לאנשים... איך לומר? קצת יותר קלי-ראש.
עקרונות מוסר זה טוב ויפה ונחוץ. הם דרושים לנו כדי שלא נפגע באחרים ובעצמנו, חלילה. אבל עקרונות הם דבר שחיצוני לנו ובסופו של דבר הם רק סיסמאות. הם מעין מחסום שאדם מציב לפניו - הבעייה היא שברצותו הוא נשמע לו וברצותו הוא עוקף אותו. רובנו עושים את זה כל הזמן ואפילו בלי ייסורי מצפון מיוחדים. הבעייה האמיתית היא להפוך את הסיסמה למחסום אמיתי, מוצק, בלתי עביר. הבעייה היא איך להבטיח שברגע האמת לא יוותר מה"פרינציפ" רק אוסף של מילים יפות.
דעתי היא שרק התמודדות אמיתית מדי פעם עם פיתויי-החטא יכולה להבטיח שמירה על העקרונות החשובים לנו.
אילו רק היו לנו עוד הזדמנויות ועוד דרכים לעבור על העקרונות שלנו בלי לשבור את כללי המוסר. אם רק היינו יכולים ליישם את רעיון המטווח גם על תחומים נוספים, על עקרונות נעלים אחרים. אולי אז היינו יכולים לא רק לדבר על העקרונות שלנו אלא גם לקיים אותם. אולי אז העולם היה נראה קצת יותר טוב. אולי.
ויפה שעה אחת קודם.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
