עיון באחד משני העיתונים היומיים הגדולים משרה עלי בד"כ תחושת חמיצות מסויימת. אלו לא החדשות שאחראיות לכך - להן מתאים יותר התואר "מייאשות עד כדי רצון להטיח את הראש בקיר" - זה הקונספט שמעיק. רבות נכתב ונאמר אודות עיצובם של עיתוני ישראל על כותרותיהם העצומות, תמונות הצבע הענקיות שלהם וכמובן ה"זעם ותדהמה בתופת" הבלתי נמנע והכה-חביב על עורכיהם. אין לי כוונה להוסיף על כך.

כדי להפיג מעט את החמיצות וכדי לעשות את היאוש מעט יותר נוח אני מנסה למצוא בתוך העיתון ומוספיו ידיעות קטנות שמשובבות את נפשי או יותר טוב - מעיינות קטנים של יצירתיות שמרצדים לפתע בתוך ישימון הזעם והתדהמה; חבצלות קטנות ומרעננות המבצבצות מעל פני ביצת החדשות הדלוחה.

ולא, אני לא מתכוון לחשודים הרגילים כמו "מסביב לעולם" עליו כבר נתתי את דעתי בעבר, וגם לא ל-"יערית ממושב נווה-מצפורים יצאה לראות את פריחת התורמוסים בהרי הגליל. אנשי רשות שמורות הטבע מדווחים כי השנה הפריחה מרהיבה מתמיד" (בתמונה המצורפת: מתברר שאכן, יערית נמצאת בשיא פריחתה והמחזה מרהיב. ניצנים נראו בארץ וקול החור נשמע בארצנו... די כבר יא מגעיל).

לא, אני מתכוון למיני ידיעות קטנות שמסתתרות לפעמים בתוך ידיעות אחרות או משתמעות מהן; לפכים קטנים וחביבים או הברקות מפתיעות של עורכים זוטרים משועממים אך יצירתיים בעליל.

הנה דוגמאות:

תאוריית הגשר

"מסלול", מוסף התיירות של "ידיעות", מדווח היום כי בלונדון נפתח לאחרונה מוזיאון המנציח את חייו ופועלו של ווינסטון צ'רצ'יל - אולי המדינאי הכי גדול בעת החדשה וללא ספק המצוטט ביותר (קבלו טיפ מחובב טריוויה ותיק: בכל פעם שאתם נתקלים בשאלה מסוג "מי אמר...?" ואתם לא יודעים את התשובה, נקבו בשמו של אחד מהשלושה הנ"ל: אוסקר ווילד, מארק טווין ו-ווינסטון צ'רצ'יל. אפשר לגוון לפעמים עם וודי אלן. הצלחה באחוזים גבוהים מובטחת).

פתיחתו של מוזיאון צ'רצ'יל היא כמובן ידיעה משמחת מאד אבל אני דווקא התענגתי על פרט אחר, קטן ושולי, שנשזר בתוכה. מסתבר כי במשאל מקיף שנערך בבריטניה נבחר צ'רצ'יל ע"י כמעט חצי מיליון בריטים בתור "הבריטי הגדול ביותר בכל הזמנים". בחירה צפויה ומוצדקת. הפרט המעניין יותר הוא מי שנבחר במקום השני: המהנדס האגדי איסמברד ברונל - האיש שבמו ידיו ממש הצעיד את בריטניה אל העידן המודרני כאשר במהלך המאה ה-19 תכנן גשרים, תעלות ומנהרות והניח מסילות ברזל לאורכו ולרוחבו של האי. כל אלה תרמו תרומה מכרעת לעלייתה של בריטניה למעמדה הבינלאומי הבכיר כמעצמה המודרנית הראשונה.

בעיניים ישראליות נראית הבחירה במהנדס בתור "האדם השני הכי גדול בהיסטוריה" מדהימה למדי (צ'רצ'יל, כאמור, הוא הימור בטוח), בעיקר כאשר זוכרים כי מדובר באומה שהביאה לעולם את שקספיר (מקום חמישי), דארווין (מקום רביעי!) ושיש לה שושלת מפוארת של מלכים ושליטים דגולים. אמנם הבחירה של המקום השלישי - הנסיכה דיאנה - קצת מחזירה לפרופורציות ומזכירה לנו את טיבם של משאלים כאלה, ובכל זאת, הבחירה בברונל מלמדת על סוג של תודעה לאומית ואזרחית ראוייה לציון. האירוניה המופלאה כמובן זועקת לשמיים כשבוחנים את הרשימה הנ"ל בעיניים ישראליות: רשימה ישראלית מקבילה הייתה בודאי מכניסה לעשירייה הראשונה 7 פוליטיקאים, שני גנרלים וביאליק או עגנון אחד לקישוט (בכל זאת, עם הספר). אבל מה שבטוח - מתכנני גשרים לא היו נכנסים לשם. לא בכך גדולתנו.

רד כבר גשם

 העם היושב בציון לא ידוע בדיוק כשוחר של איכות הסביבה. יש לו עניינים אחרים על הראש. התקשורת מצידה נכנסת לעניינים רק כשמתחוללת טרגדיה וביום-יום מתעסקת בנושאים הסקסיים: אנטנות סלולריות, כתבה תקופתית על פי-גלילות/רמת חובב/המכון הביולוגי/בתי הזיקוק בחיפה וכמובן: דיוקסינים ("זה הרעל שנתנו ליושצ'נקו!") שמסתובבים חופשי ומאיימים להשחית את פניהם החלקות של אזרחים תמימים. לפעמים נכנסת האקולוגיה לחדשות מדלת צדדית כאשר גשר רעוע מתמוטט לתוך הרפש (אהה! שימו לב לחיבור המרהיב לקטע הקודם!). בקיצור, ארצנו הקטנטונת, מולדת אבותינו, מחוז כיסופיו של העם היהודי לדורותיו, ציון חמדתנו, הארץ שפעם אמרו עליה שהיא זבת חלב ודבש זבה היום בעיקר ג'יפה. ודיוקסינים.

כל אלה לא מונעים כמובן מתושביה להתמסר בעונת החורף לספורט הלאומי - מעקב יומיומי, על גבול האובססיבי, אחר מפלס הכינרת תוך פזילה קלה לכיוון מצבם הרעוע של האקוויפרים. אין ספק כי בספר דברי ימינו עוד ייכתב כי "יותר מששמרו ישראל על השבת (הם נסעו לחרמון) חרדו הם לגורל האקוויפרים".

על הרקע הזה קל להבין את השמחה שאחזה בי למקרא הידיעה המרעישה על כך שבמסגרת השלום שמאיים לפרוץ כאן בכל רגע מתכוונת מדינת ישראל - תחזיקו חזק, תשתו מים - למכור מים לפלשתינאים. ישראל. מים. למכור. איכשהו עברה הידיעה הזאת די בשלווה מעל ראשינו, כאילו הספיק חורף מוצלח אחד להשכיח מאיתנו את הימים בהם פיללנו למים מיובאים מטורקיה. אולי הקפיא הקור את בלוטות האירוניה שלנו ואולי היו אלה פעמי השלום שסיחררונו.

טוב נו, אני יודע שמדובר על מים ממתקני התפלה. אבל גם זה מעורר בי תהיות: אז מתפילים פה מים או לא? ועוד בכמויות מסחריות? הרי רק לפני כמה שנים בלמו שוטרים בגופם המוני אזרחים חמושים בקלשונים שהתעתדו להסתער על קריית הממשלה בקריאות "עוצו עצה ותותפל!" ו-"מים עבודה!". טוב, בטח דמיינתי. לא משנה. הדבר לא הפחית משמחתי למקרא הידיעה, שהרי לפני אי-אלו שנים היגגתי באיזה פורום באינטרנט כי ראוי שכל משא-ומתן עם שכנינו יהיה מושתת על עיקרון של שיתוף פעולה בענייני איכות הסביבה, כי האיום הזה משותף לכולנו וכו'.

 ראו זה פלא: יש מי שחושב כמוני, ומי יודע? אולי על פני מים מותפלים ייבנה כאן הגשר לפיוס ולשלום.

ואולי כדאי שאני אמצא מטאפורה אחרת.