מושב לצים - הבלוג של ישי

בערך 20 שנה (מתוך 28) שאני אוהד כדורגל. זהו כמובן גם הזמן שבו אני מלווה את נבחרת ישראל.

תמיד הייתי שם. אני מעריך שמתוך עשרות - אולי מאות - משחקים שקיימה הנבחרת מאז ילדותי החמצתי אולי חמישה-ששה. או שבעה. טוב, בואו נאמר לא יותר מעשרה, זה בטוח. וחלק מהם ממילא היו משחקי ידידות או כאלה שהטלוויזיה לא טרחה לשדר. בחלק מהמקרים גם היו לי נסיבות מקילות, כמו למשל במשחק נגד רומניה במסגרת מוקדמות יורו 96' בתאריך 7.6.95, יום שאותו לא אשכח לעולם כיוון שזהו היום שבו גוייסתי לשורות הצבא הציוני. זכורני איך בבוקר, בבקו"ם, עוד תהיתי בקול רם אם נספיק להגיע לבסיס ולהתמקם עד שעת המשחק כדי שנוכל לצפות בו. אבא שלי שליווה אותי חייך חיוך קטן. הוא ידע. אם זכרוני אינו מטעני, בשעה 10 בערב עוד הייתי טרוד בגרירת שני קיטבגים כבדים וצ'ימידן ענק לאורכו הניצחי של השביל המוביל למגורים בבט"ר חורון, אי שם בפאתי שכם, בואכה מחנה בלאטה.

תמיד הייתי שם, אפילו באותם משחקים נגד אוסטרליה וניו-זילנד שהתקיימו בשעות בלתי-אפשריות וששלחו אותי למחרת לביה"ס מפהק, עייף ולא-מרוכז אבל מודע בסיפוק לעובדה ששער כמו של אלי אוחנה נגד אוסטרליה לא אראה עוד הרבה פעמים בחיי, כמו גם ההחמצות המדהימות של רוני רוזנטל ושלום תקווה נגד ניו-זילנד (ולפחות במקרה של רוזי - התבדיתי קשות).

תמיד הייתי שם: באכזבה האיומה מול קולומביה ב-89' (בברנקייה. עוד מקום שלא הייתי שומע עליו לעולם אלמלא הכדורגל); בחמישייה נגד שבדיה שפתחה את העידן האירופי; ב"ככה לא בונים חומה!" המיתולוגי; ב-2:3 הדרמטי של רובן עטר "בפארק דה-פראנס!!" (א. רצון) ו"מאיר תרגע!" (א. רצון, שם). בהפסד הצורב 4:3 לפולין; בהתמודדויות המחפירות מול השכנים האימתניים מן האי הסמוך; ב-7:2 וב-7:1 המזעזעים מול ארגנטינה וגרמניה אבל גם ב-0:5 המרהיב על האוסטרים האנטישמים. כמובן, גם את הדרדל'ה של אנדי הרצוג מול אותם אוסטרים לא החמצתי, ולא נשכח את השער התמוה של היירו מ-40 מטר שניפץ תקוות לנקמה מתוקה נגד הספרדים (האנטישמים, כמובן).

תמיד הייתי שם: בסלאלום הספקטקולרי של רוזנטל נגד אזרביג'אן שהצליח למחוק את חרפת החמצותיו מהמשחק נגד סלובקיה, ובסלאלומים המקסימים - ויחי ההבדל - של בניון נגד... ובכן, נגד כמעט כל נבחרת בתקופה האחרונה.

תמיד הייתי שם, בכל התחנות החשובות, היפות, המכוערות, המחפירות, ההירואיות, הקטנות והגדולות של נבחרת ישראל. הלכתי אחריה באש ובמים, במשטחי דשא רעועים בארצות נידחות, בקרה ובחמה ובנערות ליווי, בישימון ובערבה, בעמק ובגיא, בנאות דשא ירוקים ובמדבר ציה, ימה ונגבה צפונה וקדמה (כן, גם את ה-0:9 האגדי נגד טאיוואן אני עוד זוכר), באכזבות הרבות ובהצלחות המעטות אך המתוקות.

תמיד הייתי שם - אבל אף פעם לא באמת הייתי שם.

מחר אני הולך בפעם הראשונה בחיי למשחק של נבחרת ישראל. בפעם הראשונה אראה אותה בלייב, שלא דרך הטלוויזיה. להיות שם כשזה קורה. תחזיקו לנו אצבעות, לי, לאחי שנוסע איתי ולעוד 41,998 הצופים הצופים האחרים. אה, ותאמרו תפילה קטנה עבור ה"לאדס" שלנו, כמובן.

ושאלוהים יעזור לנו.

(נ.ב. דווח מן השטח, בהמשך).