מושב לצים - הבלוג של ישי

(מצרפתית: חירות, שוויון ואחווה)

חירות

נבחרת ישראל יוצאת מעבדות לחירות. נראה שהיא סוף-סוף משתחררת מהצל הכבד, כבד מדי, של אותו ערב היסטורי בנובמבר 93' בפארק דה פראנס, פאריס, כאשר קבוצה די מבולבלת של שחקנים (אתם חייבים לקרוא את השיחזור במעריב. נקרעתי מצחוק. לא להחמיץ את הקטע על גלאם ודלת הזכוכית) היכתה בנבחרת צרפת השחצנית ו"פתחה עידן חדש", כך אומרים, בכדורגל הישראלי.

אז זהו שלא. נכון שנבחרת ישראל החלה מאז אותו משחק בתהליך ארוך וחיובי של התקדמות ושיפור, אבל רוחו של אותו משחק המשיכה לרדוף אותה, נוטעת בחבורת "הדור המוכשר ביותר של הכדורגל הישראלי" תחושות מוטעות לגבי מקומה של נבחרת ישראל בהיררכיית הכדורגל של אירופה. בסיכומו של דבר, ב-8 השנים הראשונות של הכדורגל הישראלי באירופה רשמה הנבחרת רק שתי נקודות שיא משמעותיות: ה-3:2 נגד צרפת ו-5:0 נגד אוסטריה המתפרקת - שתי תוצאות נדירות שמבצבצות מעל הים העכור של מנטליות דפוקה, כושר לקוי, ביזיונות, חרפות ושאר תירוצים ושרצים: השכונה וההפסדים לקפריסין, התבוסות לדנמרק, נערות הליווי, משחקי כבוד וריבים מטופשים על סרט הקפטן (מישהו רואה את בניון  עושה "ברוגז" עם קטן על עניין כזה?), התבטאויות בעייתיות, הדחת שחקנים בשידור חי ואני בטוח שיש עוד, אבל כנראה שהדחקתי.

לאט לאט משתחרר לו הקשר הצרפתי. דור הולך ודור בא. לאט לאט נעלם מן הנוף הדור הראשון של כוכבי-על ישראלים, דור שהוערך יתר-על-המידה, בין השאר בשל אותו משחק בשלהי 93'. שחקנים חדשים - בעיניי לא פחות מוכשרים ובטח הרבה יותר צנועים וענווים - נכנסים לעניינים. זהו אותו דור של שחקנים, להזכירכם, שכמה מנציגיו הגיעו לחצי-גמר אליפות אירופה לנערים. עוד לא אבדה תקוותנו.

12 שנים כמעט חלפו מאז נובמבר 93'. בנובמבר הקרוב נחגוג בת-מצווה. בנובמבר הקרוב, אינשאללה, אולי נגלה שיצאנו סופית מעבדות הפארק דה-פראנס בדרכנו למקום חדש, עמוס לא-פחות בקונוטציות היסטוריות. בשנה הבאה בברלין הבנויה.

זה אולי רק מקרה שזה מגיע נגד נבחרת צרפת. לאלוהי ההגרלות של פיפ"א יש חוש הומור מעניין. מקריות מקריות, אבל הו איזו סמליות מקסימה.

שוויון

ללא ספק מילת המפתח בבית 4. אכן מצב תמוה.

הראשונה שתשבור את השוויון - תקח כנראה את הקופה כולה. מי שתוציא רק שוויון בקפריסין - תלך כנראה הביתה.

שוויון היא מלה טעונה. בניגוד למציאות, בכדורגל אף אחד לא חורט את השוויון על דיגלו, אף אחד לא שואף לשוויון וכשהוא בא, אנחנו לא ממש יודעים מה לעשות איתו.

בעולם האמיתי, השוויון הוא משאת-נפש, אידיאל, מודל, אבל הוא פיקציה. בכדורגל, זוהי מציאות אפרפרה שמותירה את האוהד עם רגשות מעורבים. בעולם האמיתי, מי שניסה לקדם את השוויון בכוח - התרסק. בכדורגל, מי שהצליח להביא את השוויון בכוח - הוא גדול.

מדינת ישראל היא מקום שהמושג שיוויון הוא, איך לומר? קצת חמקמק ומאד סובייקטיבי. עבאס ו-ואליד הביאו לנו פעמיים שוויון הירואי ונכנסו לכמה דקות לקונצנזוס. מתי אנחנו נחזיר להם בשוויון?

אחווה

כל ישראל אחים, כידוע.

אנחנו נוהגים להשתמש ב"בני-דודים" אבל הבה לא נשכח, שגם ישמאעל אחים. שלנו.

אם אנחנו זקוקים לשני גולים חשובים כדי להזכר בכך, דיינו. מי יודע, אולי שני הגולים האלה עוד יירשמו בהיסטוריה.

הימור שלי? אנחנו הולכים להכשל במבחן האחווה הראשון שלנו כבר בשבת הקרובה: עבאס סואן נגד בית"ר - חוזרים לקרקע המציאות העגומה והמייאשת. בינתיים, בואו נמשיך להתענג על ערימת הסמלים המרנינה שסיפק לנו השבוע האחרון.