לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

מושב לצים - הבלוג של ישי


"אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב..." (תהילים, א, 1)
כינוי: 

בן: 48

ICQ: 72106105 

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מאי 2005    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

5/2005

כל מצורע וזב-חוטם


 

בסוף השבוע האחרון יצא לאקרנים בישראל הסרט "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה". אני לא אתחיל לספר כאן מהו "המדריך" עבורי כי אז אצטרך להעביר תרומה ליריב חבוט כדי שירחיב את השרתים של "ישראבלוג". אספר רק שמדובר כנראה ביצירה הספרותית (אם אפשר להשתמש בקללה הזאת) המרכזית ביותר של נעוריי, ובעצם, של חיי.

אני מניח שמרכזיותה נובעת בעיקר מהשלב של חיי שבו צנחה עלי, וב"צנחה" אני מתכוון באופן מילולי. לא מדויק. לא היא צנחה עלי. טוב, אוף, אני אסביר. מה שארע הוא שמתישהו בכיתה ז' התחלתי להתוודע לז'אנר המדע-הבדיוני ובעיקר לספריו של אייזיק אסימוב (או "יצחק אסימוב" עבור מי שמכיר רק את המהדורות העבריות המוקדמות). באחת הפעמים ששלחתי את ידי למדף של האות אל"ף בספריה, שבאופן טבעי ממוקם הכי גבוה, וניסיתי לשלוף את "רובוטים של שחר" לאסימוב, יצא יחד עימו גם "סוכנות הבילוש של דירק ג'נטלי" לדאגלס אדאמס ונחת לי על הראש. זו הייתה אחת הפעמים הבודדות בחיי שהשלומיאליות שלי הביאה לי ברכה.

 

התפוח שנפל לי על הראש

לאחר שהתאוששתי מהחבטה בחנתי את התפוח שאייזיק הפיל לי על הראש והתיישבתי לקרוא. ולקרוא. ולקרוא. בינתיים שכחתי (אולי בגלל המכה) מ"רובוטים של שחר". הזמן חלף. שכחתי גם (כנראה שלא בגלל המכה) מכך שצריך לחזור לשיעור. ולשיעור שאחריו. ולזה שאחריו. וכך, עד הצלצול האחרון, בלעתי את כל הספר.

נרגש ונרעש מהסופר החדש שגיליתי הלכתי לחפש ספרים נוספים שלו. כך התוודעתי ל"מדריך הטרמפיסט" ולשלושת המשכיו – "המסעדה שבסוף היקום", "החיים היקום וכל השאר" ו"היו שלום ותודה על הדגים" - אותם שאבתי לקרבי בשבוע בערך (פעם הייתי בכושר קריאה מדהים. דווקא עכשיו כשאני צריך אותו הוא נעלם). בהמשך צירפתי לרפרטואר את שאר ספריו של אדאמס וכמובן שלא פסחתי גם על המהדורות בשפת המקור.

היום, במבט לאחור ולאחר שקראתי את ספריו של אדאמס מאות פעמים, אני מגלה כי רבים מהרעיונות ותפיסות העולם שאני אוחז או מהרהר בהם לפעמים, מוצאים את ביטויים בספרים האלה. הז'אנר האדאמסי, כידוע, בנוי ממסגרת רופפת של מדע בדיוני שמקפלת בתוכה אינספור רעיונות פילוסופיים, מדעיים, חברתיים (או בקיצור: החיים, היקום וכל השאר) וכל זה מחובר יחדיו ע"י הומור מטורף, מקורי ושנון (ורק בשביל השנינות והשליטה הנפלאה שלו בשפה צריך לקרוא את אדאמס באנגלית) ולא לוקח את עצמו ברצינות רבה מדי. והז'אנר הזה מכיל בדיוק את כל מה שחיפשתי אי-פעם בספר. ואדאמס נתן לי את זה בגדול.

כל זה, והעובדה שהוא ליווה אותי לאורך התקופה העדינה של גיל ההתבגרות, הופך את ה"מדריך" לציר המרכזי של "החינוך הספרותי" (בללעעע) שלי. לכן, לא היה נפעם ושמח ממני לגלות לפני אי-אילו חודשים שחלומו של אדאמס מתממש והסרט כבר קורם עור וגידים לאחר שנים רבות של עיכובים ואבידה אחת טראגית.

 

חששות

אלא שהשמחה הזאת הייתה מהולה בחששות. אלה לא חששות הנוגעים לאפשרות שהסרט אינו מסונכרן עם הספר או שפרטים כאלה ואחרים לא באים בו לידי ביטוי. אני לא שייך למכורים הגיקיים של הספר שיבואו לקולנוע מצוידים בפנקס חשבונות ויסמנו "וי" או "איקס" ליד כל סצינה. ואגב, אני גם סולד מההמולה הטקסית שסובבת את הספר ומהנטייה של חסידי הז'אנר לערוך כנסים מטופשים שבהם כולם באים עטויים בתחפושות אוויליות. זה לא הקטע שלי.

אני גם לא חושש מכך שהחיזיון הקולנועי לא יעלה בקנה אחד עם הדמיון שלי. אין טעם לחשוש ממה שבוודאות יקרה. גם אין לי בעיה עם זה – "המדריך" כל כך מוטמע בדמיוני עד ששום דבר - אפילו לא פורד פרפקט שחור – לא יכול לקלקל.

 

לא, החששות שלי קצת יותר מורכבים: הם נובעים מכך שהסרט מפקיע את הספר מידי הקוראים האדוקים והופך אותו לנחלת ההדיוטות. עם כל הפופולריות העצומה של "המדריך" מדובר עדיין, להזכירכם, בספר, ושום ספר אינו מגיע לפופולריות או לחשיפה של סרט אחד מצליח. אני יכול להניח די בודאות שקוראי "המדריך" מהווים מיעוט קטן  למדי בקרב האוכלוסייה בכלל, ולדעתי הם מהווים מיעוט גם בקרב אוכלוסיית קוראי הספרים. כלומר, "המדריך" היה עד היום חוויה שמשותפת לקבוצה מצומצמת יחסית של יודעי ח"מ (חוכמת המדריך). למרות המרכזיות שלו בתרבות, אני חושד שלא-מעטים מהמצטטים ממנו לא ממש קראו אותו - בדיוק כפי שקורה עם קלאסיקות אחרות.

 

הסרט עושה לספר מה שהקולנוע תמיד עושה לספרות: הוא לוקח חוויה פרטית (וספר הוא תמיד חוויה פרטית) והופך אותה לאירוע המוני. אם בקריאת ספר משתתפים רק הקורא ודמיונו (ביחד עם הכותב כמובן) בבריאת העולם שלו הרי שהסרט מביא למיליוני צופים את הפרשנות הפרטית ואת עבודת הדמיון של מישהו אחר. הדמיון האישי נדרש להשאר בלובי (בהנחה שהוא אוהב ריח של פופקורן עבש).

כך הופך העולם הדמיוני הזה גם לנחלתם של אלה שמעדיפים שמישהו אחר ידמיין בשבילם (אם כי סביר להניח שהסרט יביא עימו קוראים חדשים וזה בהחלט לטובה). פתאום אנשים שלא ידעו את זאפוד יהפכו לאוטוריטות בענייני "המדריך" ויפגינו בקיאות מזויפת שכולה נסמכת על הסרט בלבד. הם, שלא צברו מאות שעות-אדאמס, שלא העבירו לילות בלי שינה בחרישה אינסופית של הספר בחיפוש אחר עוד בדל-בדיחה, זיז-התחכמות, משחק-מילים או קריצה ספרותית. הם, שלא ינקו מאותו מסטינג את רעיונותיו של אדאמס במשך שנים, שלא רצו איתנו בג'בלאות הלוהטים של קאקראפון – כל ההמונים האלה יהפכו בתהליך-אינסטנט של שעתיים-מינוס לחברים לגיטימיים-בעיניי-עצמם בקהילה הכבר-לא-קטנה של מעריצי "מדריך הטרמפיסט".

 

 

 האוסף הפרטי (כולל ההוא השמן שאחי "נתן" לי ולא כולל אלה שאחותי סחבה ממני)

 

 אני חושב שהדבר מתרחש עם כל קלאסיקה ספרותית שהופכת לסרט. "שר הטבעות" הוא הדוגמה הכי אקטואלית עד לפני חמש דקות. אחי, שידוע בתור "האיש שקרא את שר הטבעות בשלוש שפות שונות" ושהטרילוגיה של טולקין היא עבורו הוא מה ש"הטרילוגיה המחומשת" של אדאמס היא עבורי, דיווח לי על חששות דומים עם יציאתו של "שר הטבעות" לאקרנים. פתאום כל מצורע וזב-חוטם הופך לבר-סמכא בענייני הארץ התיכונה.

אני יודע שאני נשמע עכשיו כמו איזה קשיש נרגן שלא מוכן לקבל את חוקי המשחק של העולם המודרני. האמת היא שאין לי בעייה עם התהליך עצמו. הוא לגיטימי ובלתי נמנע. מה גם שבמקרה של "המדריך" אדאמס המנוח חתום בעצמו על התסריט. אני מבין שכללי המשחק הם שספר מצליח צפוי להפוך לסרט במוקדם או במאוחר, אבל אני לא יכול להימנע מהתחושה הלא-נעימה של פלישה למרחב הפרטי שלי ולטריטוריה הקטנה והמוגנת של הדימיון שלי, של הפקעת החוויה האישית והייחודית שלי (ושל אחרים) והפיכתה לעוד מוצר להמונים.

 

מכבי תל-אביב כמשל

אני חושב שזה דומה במשהו לזכייה של מכבי תל-אביב בגביע אירופה והתחושות של האוהדים שלה לגביה. למכבי תל-אביב כדורסל יש בערך 10,000 אוהדים שמגיעים לכל משחק שלה בגביע אירופה ואולי כמה אלפי מנויים שטורחים להגיע למשחקי הליגה הישראלית. כלומר, הגרעין הקשה של האוהדים שלה הוא קטן יחסית וגם אם מרחיבים אותו בנדיבות מתקשים לעבור את אותם 10,000 שממלאים את היכל נוקיה בימי חמישי. אלא שראה זה פלא: כאשר הקבוצה חוזרת הביתה עם הגביע מטריחים עצמם לא פחות מ-100 אלף איש לפארק הירקון כדי לצפות בחבורה של מיליונרים מקפצת על במה מסכנה. אם הייתי אוהד מהגרעין הקשה אני חושב שהייתי מרגיש קצת לא בנוח: איפה האוהדים האלה כל השנה? הרי אם רק שליש מהם היו עושים מנוי למשחקי גביע-אירופה מכבי הייתה צריכה להעביר את משחקי הבית שלה לאצטדיון רמת-גן.

זה לא לגמרי דומה (בעיקר בגלל המעמד המיוחד של מכבי תל-אביב), אבל התחושה שמרגיש אוהד שרוף כאשר כל מיני טרמפיסטים (בלי מדריך) קופצים על עגלת ההצלחה של הקבוצה שלו דומה למדי לתחושה שלי לגבי יציאת "המדריך" לקולנוע והפיכתו לנחלת הציבור הרחב.

 

אבל בכל זאת שמחה (מהולה בעצב)

לאור זאת אני חייב להודות שלפני שהסרט יצא עוד הרשיתי לעצמי להשתעשע במחשבה שאולי הוא יהפוך לפלופ מביך בקופות, ייגרר אחר כבוד למגרש הגרוטאות המפואר של הוליווד, ייעלם בתהומות השכחה וישאיר את "המדריך" בחיקם האוהב והסולח של המעריצים הותיקים. אבל הדיווחים מחו"ל מלמדים על הצלחה כבירה – אז החלטתי להפסיק לרטון ולהתחיל לשמוח, אם לא בשביל אדאמס המת אז לפחות בשביל יורשיו שיגדשו את כיסיהם בעוד כמה לירות.

שמחתי גם לקרוא שהסרט לא נאמן בדיוק לקו-העלילה המקורי, מה שהופך אותו ליצירה בפני עצמה ולשלב כנראה מתבקש בגלגוליו של "המדריך" - מתסכית רדיו לסדרת ספרים, למשחקי מחשב ואתרי-אינטרנט ובסופו של דבר לסרט. העובדה שאדאמס זצ"ל כתב את התסריט נותנת לו איזו חותמת-כשרות. עם כל הכבוד ל"חוויה הפרטית" שלנו הקוראים, זו בראש ובראשונה הייתה החוויה הפרטית של אדאמס עצמו ואם הוא הסכים ש"המדריך" יהפוך לסרט ואף טרח לכתוב עבורו את התסריט, לא נותר לי אלא לומר "אמן" ולרוץ לקנות כרטיס.

 

 

 

נכתב על ידי , 17/5/2005 22:15   בקטגוריות פילוסופיה בגרוש  
36 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , אקטואליה ופוליטיקה , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לישי רוזנבאום אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ישי רוזנבאום ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)