| 7/2005
לאט יותר, נמוך יותר, חלש יותר
ספורט, כך אומרים ואני מסכים, הוא לא רק ספורט. הוא תרבות. הוא פוליטיקה, הוא דת, הוא "המשך המלחמה באמצעים אחרים", הוא מנגנון לויסות אנרגיות חברתיות, כדברי הסוציולוגים. כל התיאורים הללו הופכים לנכונים מתמיד כאשר מדובר במכביה. היא הכל חוץ מספורט - ולא רק בגלל שהספורט בה הוא לא ברמה מי-יודע-מה.
המכביה היא, יש אומרים, סוג של "מצעד גאווה" יהודי, זקיפת ראש של עם למוד-סבל למען יראו הגויים וייראו. אחרים, עוכרי-ישראל ומחריבי-המקדש הרגילים, יזעיפו פנים ויאמרו שמדובר במפגן אנכרוניסטי מבחיל של לאומיות (הקיצוניים ימלמלו גם "פאשיסטית"), ושהמשתתפים הערבים של המשלחת הישראלית הם רק עלה תאנה. ויהיו כאלה, כנראה רוב האנשים, שימשכו בכתפם באדישות ואם מישהו יטרח לשאול אותם הם יטרחו לענות שמדובר בארוע-סרק סתמי וחסר משמעות.
אם ישאלו אותי, הקטן, אומר כהרגלי שאני מסכים עם כולם. אכן, יש במכביה משהו שמרומם את הרוח (היהודית), זוקף את הראש (היהודי שממציא לנו וכו') ומזרים דם אל הזיקפה הלאומית (הנימולה, כמובן). מצד שני, יש בה בהחלט משהו שממריץ אותך לקרוא דרור לארוחת הצהריים שלך, בעיקר לנוכח ראש הממשלה הקורא בפאתוס לספורטאים "תעלו לישראל! תעלו לישראל!" (טוב שלא התבלבל וקרא להם "לכו להצביע! לכו להצביע!"). אבל רוב הזמן היא מעוררת בעיקר אדישות, וכשבוחנים אותה מההיבט הספורטיבי מצטרף לאדישות גם לגלוג (אם אתה ציניקן) או רחמים (אם נותרה בך עוד מהחמלה).
עד עכשיו דיברנו בקלישאות הרגילות. האמת היא שאני רואה במכביה משהו נוסף. אני רואה בה תזכורת מעצבנת למבנה הספורט בישראל על מוסדותיו המקולקלים ועסקניו השמנים. העובדה שהמכביה עדיין מתקיימת במתכונת שבה היא מתקיימת מלמדת שתרבות הספורט שלנו נשארה תקועה אי-שם ב-1932 - השנה בה התקיימה המכביה הראשונה. מבחינת מוסדות הספורט שלנו, המנדט הבריטי עדיין שריר וקיים.
זה דורש הסבר. מוסדות הספורט בישראל הוקמו ברובם בשנות ה-20 וה-30 (הכוונה להתאחדויות, לאיגודים ולמרכזי הספורט, לא למועדונים עצמם שרובם קמו הרבה לפני כן וחלקם נוסדו עוד בגולה). ההתאחדות לכדורגל, למשל, נוסדה ב-1928. המטרה היתה, בין היתר, להוכיח לבריטים כי היהודים מסוגלים להקים, לארגן ולנהל בפלשתינה מוסדות ומנגנונים בירוקרטיים כמו-מדיניים.
הישוב היהודי בפלשתינה-א"י לא היה מדינה כמובן, אלא התארגנות לאומית ששאפה להקים מדינה. לכן, צרכיו היו שונים מאלה של מדינה מסודרת, ומכאן נובע המבנה היחודי של מוסדות הספורט שנוצרו בו, לפיו ההתאחדויות ממונות על המימד המקצועי בעוד המרכזים (הפועל, מכבי) מספקים את העסקנים להתאחדויות ואמונים על המימד הפוליטי, ה"מפלגתי". הספורט באותה תקופה היה כאמור בעיקר מכשיר פוליטי ומרכזי הספורט היו גם מוקדים לגיוס פוליטי.
(כמובן, אין כמעט מועדון ספורט בעולם שאין לו שורשים פוליטיים אלא שמאלה נותר היום רק השם, במקרה הטוב. למשל, אינטר ["אינטרנציונאל"] מילאנו היא קבוצה קומוניסטית כמו שאני ביבי נתניהו ואתלטיקו מדריד היא קבוצתו של איגוד פועלי המכרות כמו שאני פועל מכרות בעצמי).
אבל בישראל קרה דבר מוזר. התנאים הפוליטיים והמדיניים השתנו לחלוטין אבל המבנה נותר כשהיה. נושאי התפקידים בהתאחדויות עדיין מגיעים מהמרכזים ונבחרים על פי מפתח פוליטי. באופן טבעי, לא מדובר במקצוענים, אלא בפוליטיקאים מדרג ז' שעסקנות-ספורט אינה עיסוקם המרכזי. העובדה שבכירי העסקנים אינם מקבלים משכורת על תפקידם אינה מלמדת על הפילנטרופיות המופלגת שלהם אלא על כך שהספורט עבורם הוא לא יותר מאשר מכשיר לקידום עסקיהם הפרטיים, מאיץ לקריירות הפוליטיות שלהם או סתם מחלבה לכל מיני כיבודים ופלאוורות. בקיצור, רק מבנה הספורט הקיים יכול להצניח פנסיונר של "אגד" לכורסת יו"ר ההתאחדות לכדורגל. פשוט מאד.
במהלך עניינים נורמלי, היו מרכזי הספורט הופכים להיות ארגונים המקדמים ספורט חובבני (החסר כל כך בישראל) ומפתחים את תרבות הספורט העממי בישראל שהוא התשתית לקיומו של ספורט מקצועני ברמה גבוהה. בפועל, הם הפכו לארגונים המקדמים חובבנים לתפקידים של מקבלי ההחלטות בספורט המקצועני, הפועל לפי כללים אחרים לגמרי מאלה שמוסדות הספורט בישאל כווננו לפעול לפיהם. הספורט בעולם התקדם לעידן הדיגיטלי אבל המנגנונים הבירוקרטיים של הספורט בישראל נותרו אוסף של גלגלי שיניים מחלידים.
בקיצור, ברדק ישראלי רגיל.
איפה היינו? אה, במכביה. המכביה גם היא ביטוי לכך שלמרות שהתנאים הפוליטיים השתנו לאין-ערוך, הספורט בישראל, ובעיקר הספֵירות העסקניות שלו, נותר מכשיר ציני לקידום מטרות פוליטיות שפג תוקפן (וגם את זה הן לא עושות ביעילות מי-יודע-מה). האם אנחנו עדיין צריכים לזקוף ראש מול הכובש? האם אנחנו עדיין צריכים להוכיח את עצמנו לגויים? האם אנחנו עדיין צריכים את הטפיחה העצמית הזאת על השכם? הלו, יש לנו מדינה, הכובש חזר לאי שלו, הספר הלבן של פאספילד הוא כבר מוצג ארכיוני ולמעפילים כבר קוראים כאן "עולים" ומקבלים אותם עם סל-קליטה, לא עם ליווי צמוד לקפריסין.
לא שיש לי התנגדות למכביה. זה דווקא יפה בעיניי שפעם בכמה שנים מתקיים בישראל ארוע ספורט גדול, בינלאומי, בלי טובות מעוכרי-ישראל בועד האולימפי ובהתאחדויות הבינלאומיות. נהפוך הוא, זה מוכיח שעם קצת רצון, יכולת ומאמץ (ובהנחה שמחזקים כמו שצריך את הברגים של הגשר) אפשר להרים פה יופי של אירועים ובקנה מידה עולמי. אבל במדינה נורמלית המפעל הזה כבר היה נמוג מהנוף או משנה לחלוטין את עורו.
אבל מדינה נורמלית זה לא פה. טעות בכתובת.
ושהטוב ביותר ינצח. מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר. או מה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
