| 8/2005
 אל תתנו להם רובים
כולם מתעסקים עכשיו באיך לא עלו על המחבל בזמן, איך השב"כ פישל, איך צה"ל התמהמה, איך המשטרה לא ידעה, איך ההורים דיווחו לכרמלה מנשה והאם החברים שלו ידעו או לא ידעו.
הייתי יכול לטעון עכשיו שהדיון הזה נמנע בעצם מלגעת בדברים המהותיים. שהוא עוסק בשאלה איך יכולנו לעצור את הטרוריסט היהודי במקום לעסוק בשאלה החשובה באמת - איך בכלל צמח כאן טרור יהודי ומה עושים איתו עכשיו. באופן טבעי, אנחנו מיד נמשכים לנבירה בנבכי המנגנון הבירוקרטי-בטחוני - האם השב"כ דיווח, האם צה"ל קיבל את הדיווח ומה הוא עשה איתו, למה לא הועבר דיווח למשטרה, האם צה"ל פעל לפי הנהלים, האם הנהלים בכלל תקינים והאם איזה פקיד נרדם בשמירה. זה מאד נוח ונעים לבחוש בקלחת הזאת כיוון שזה מנחם אותנו לדעת שאולי היה אפשר למנוע את הפאדיחה הזאת שנקראת "טרוריסט יהודי". אבל כרגיל, אנחנו שוב מחמיצים את הדיון המהותי.
אבל אני לא רוצה לדבר על זה, כי גם אני הולך לדבר עכשיו על בירוקרטיה צה"לית. כנראה שגם אני לא חסין מהעיסוק ב"איזה מטומטמים אנחנו". אני רוצה לדבר על נשק.
אזרח ישראלי סיים את התיכון וחגג יום-הולדת שמונה-עשרה. כמו כל אזרח, כמעט, הוא מקבל צו גיוס. הוא לא מתייצב ביום הגיוס. נעלם. הצבא מאתר אותו ומכריח אותו להתגייס. האזרח, עכשיו חייל, מקבל כבר ביומו הראשון בצבא (גג השלישי) רובה-סער ותחמושת חיה. קאט.
האם זה לא ברור שהרובה הזה, שהופיע במערכה הראשונה, יירה במערכה האחרונה? טוב, אולי זה לא ברור, אבל זה גם לא מפתיע כשזה קורה.
אומרים שהשב"כ ידע משהו. אני לא יודע מה השב"כ יודע. קטונתי. אני כן יודע שכאשר אזרח ישראלי מתגייס, לצה"ל אין באמת מושג מיהו, מהו, מהיכן הוא בא ומה הרקע שלו. הוא בודא לא יודע מה עובר לו בראש. אבל זה לא מפריע לצבא להפקיד בידיו נשק. ומרגע זה - הכל, כולל הגרוע ביותר, יכול לקרות.
הסיכון הזה קיים תמיד. אי אפשר להמנע ממנו. אבל בחייאת רבאק, האם זה ממש בוער לדחוף M-16 לידיים של נער בן 18 שלא התייצב ביום הגיוס שלו? בלי קשר לרקע האידיאולוגי של נתן-זאדה - האם אי-התייצבותו ביום הגיוס לא הדליקה אצל מישהו איזו נורה? האם אף אחד לא אמר "רגע, בואו נבדוק שנייה מה הסיפור שלו לפני שאנחנו מציידים אותו בנשק?"
לא, אף אחד לא בדק. כי בישראל נשק צה"לי ונשק בכלל הוא כבר מזמן חלק טבעי מהתפאורה. אם פעם תסתכלו רגע בעיניים של תייר מחו"ל על רחוב ישראלי מצוי בצהרי היום, אתם תקבלו שוק מכמות כלי הנשק שמסתובבת שם על כל חגורה וכתף.
לפני כמה שנים הסתובבתי עם חבורה של מתנדבים מהקיבוץ בקניון. פתאום עברה מולנו בחורה צעירה ושווה למראה, לבושה בג'ינס צמוד ובגופייה ונושאת על כתפה בנון-שלאנטיות רובה M-16 ארוך. אני התכוונתי להמשיך בדרכי, אבל חבורת המתנדבים נעצרה ובהתה במחזה בתדהמה. אחד מהם דחף אותי עם המרפק והחווה בראשו לכיוון הבחורה: "תראה אותה...". העפתי מבט. "כן, נראית טוב, אה?" ואז הבנתי מה כל כך הדהים אותם. אחד מהם, אמריקאי דווקא, אמר: "רק בישראל אתה יכול לראות מחזה כזה". צודק.
במקרה אחר, לפני שנה בערך, פנתה אלי ידידה הולנדית שעשתה כאן כמה ימים ושאלה אותי בלחש למה לאיש שעומד לפנינו בתור לקולנוע יש אקדח בחגורה. לך תסביר לה.
במסגרת שירותי הצבאי עסקתי, בין היתר, בנושא של חלוקת נשק צבאי לאזרחים, או ליתר דיוק, לאזרחים ישראלים שיושבים בשטחי יהודה ושומרון. למתנחלים (ולא, לא הייתי נשק, למרות שאומרים, אהה אומרות, שאני מנשק מצויין).
חייתי שלוש שנים בקרב המתנחלים. אני אהיה הראשון לקפוץ ולהעיד שרוב המתנחלים הם אנשים שומרי-חוק, משלמי מיסים, משרתים במילואים ורחוקים מאד מהדימוי התקשורתי שלהם. אבל כמו בכל חברה, גם בקרב חברת המתנחלים יש כל מיני אנשים בעלי תפיסות עולם קיצוניות, מעורערים בנפשם או "סתם" פליליים. אבל להבדיל מהחברה "הרגילה", בחברה המתנחלית זמינותם של כלי נשק צה"ליים (ולא רק רובי סער, אגב) היא לא פחות מאשר מקוממת.
זה כמובן לא קשור ישירות לעניין החייל עדן נתן-זאדה. הוא קיבל את הנשק שלו מידי המדינה שהתעקשה, תוך שימוש בכוחה, לדחוף לו אותו לידיים. במקרה שלו, סביר להניח שאם לא צה"ל - הוא כבר היה מוצא דרך לשים יד על M-16 מזדמן.
המקרה שלו מעיד על בעייה מהותית בהרבה מאשר בירוקרטיה מסורבלת. הוא מעיד על חברה שמקבלת באדישות נוכחות של כלי נשק בקרבה; שלא מביעה התקוממות לנוכח העובדה שבכל שנה נמסרים מאות ואלפי רובים למאות ואלפי אנשים שאנחנו לא באמת יודעים מיהם ומהם; זוהי חברה שמזדזעת מכך שצעירים יוצאים לבלות בימי-שישי עם סכין בכיס אבל לא חושבת שיש משהו פגום בכך שהרחוב הישראלי מוצף, פשוט מוצף, בנשק חם.
החברה שלנו היא חברה אלימה ורוויה במתחים ושסעים. יש בה את כל המרכיבים של מלחמת אזרחים פוטנציאלית. זרוק לתוך המרק המהביל הזה גם כמה כלי-נשק וטוב לא יכול לצאת מזה. אני מאמין שהחברה הישראלית תשרוד את הזעזועים האלה. היא שורדת עד היום. אבל הטבעיות שבה היא מקבלת נשק-חם בקרבה מטרידה מאד. זה מעיד שמשהו רקוב במנגנונים המוסריים שלה. המצאותם של כלי הנשק היא לא הבעייה, היא רק הסימפטום, כמובן. אבל מה שאורב לנו מאחורי הסימפטום הזה הוא מה שמתפרץ מדי פעם בארה"ב, שחברתה רווית אלימות ונשק-חם לא פחות משלנו ושבה ילד שנוטל רובה ומרסס את בני הכיתה שלו כבר לא מפתיע אף אחד. נו, כמו כל דבר מאמריקה - גם זה עוד יגיע לכאן, ובגדול.
ויש לעניין הזה עוד צד: אנחנו מקפידים לדרוש כל הזמן מהפלשתינים לאסוף את כלי הנשק שמסתובבים שם כתנאי מקדים למשא-ומתן. תמיד היינו מאד טובים בהצבת תנאים ובהגדרת אמות מוסר לשכנינו. ועכשיו אנה אנו באים.
ובנימה זו.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
