| |
מושב לצים - הבלוג של ישי
"אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב..." (תהילים, א, 1) |
| 9/2005
 סדום ועמורה שעל גדות המיסיסיפי
הרבה לפני היות ה"סופרדום",
היכן שקדושי הפוטבול משחקים,
שוכנת עיר שהמקוללים קוראים לה בית.
האזינו לפזמון השאול שלהם:
ניו אורלינס!
ביתם של השודדים, השיכורים והזונות.
ניו אורלינס!
של חנויות-מזכרות סרות טעם ומפקיעות מחירים.
אם אתה רוצה ללכת לגיהנום,
כדאי שתצא למסע
אל סדום ועמורה שעל גדות המיסיסיפי.
ניו אורלינס!
עיר מסריחה, רקובה, מכוסה בקיא.
ניו אורלינס!
מבאישה, מגעילה, בזויה, מטונפת.
ניו אורלינס!
עלובה, נוראית, מסריחה, נטושה.
(הסימפסונס בהומאז' ל"חשמלית ושמה תשוקה" לטנסי ויליאמס. תרגום: אני)
במשך כמעט שבוע הופקרו אזרחים אמריקנים לנפשם. במשך כמעט שבוע עשתה אמריקה הדגולה בושות לעצמה על כל מסך טלוויזיה בעולם. חסידיה לא האמינו למראה עיניהם, שונאיה אולי הבליעו חיוך, אבל כולם שאלו את עצמם איך ייתכנו מראות כאלה במדינה שמתיימרת להיות חוד החנית של הקידמה, במשק הכלכלי הגדול והמשפיע בעולם, ב"עולם הראשון".
אני לא מבין את השאלה. מה כולם מתפלאים לפתע למראה ערוותה החשופה של המעצמה הגדולה בתבל? מה כולם מתרגשים מכך שמנהיגת העולם החופשי התפדחה ככה כאחרונת מדינות העולם השלישי? ולמה אני מסרב להיות מופתע לנוכח אוזלת ידה לטפל בברדק שהשתרר לפתע בחצר האחורית שלה? כאילו, מילא הייתה קוצרת הצלחות מדהימות בעולם ומביאה עליו את השלווה והשלום המיוחלים - אולי היה מקום לתהות איך זה שהיא לא מצליחה לתת מענה הולם לחלכאיה ונדכאיה מבית. אבל גם מחוץ לגבולותיה היא מגלה כישורי טביעה מרשימים.
נכון, האסון הוא בהיקף חסר תקדים ובכלל, מה אפשר לעשות נגד איתני הטבע המשתוללים. אבל זה בכלל לא העניין. העניין הוא מה עושים רגע אחד לאחר ששוככת הסופה ופה ארצות הברית של אמריקה נכשלה כישלון חרוץ.
הכישלון הזה הופך לביזיון, אם לא לפשע של ממש, כאשר לוקחים בחשבון שמדובר על אסון שהיה ידוע עליו לפחות שבוע מראש. אולי לא העריכו נכון את ההיקפים של הסופה, אבל תמיד מספרים לנו עד כמה האמריקנים הם יעילים ומאורגנים ועד כמה הם לא משאירים דבר ליד המקרה - אז מה השתבש לעזאזל?
התשובה היא ששום דבר לא השתבש בגלל ששום דבר בעצם לא נעשה. אמריקה נהגה בדיוק כמו שהיא נוהגת מאז ומתמיד. במדינה שהציווי האידיאולוגי העליון שלה הוא הפקרת אזרחיה לנפשם אין לצפות להתגייסות מיידית למענם כאשר הם נשטפים החוצה מבתיהם הקורסים; במדינה שמרימה על נס את זכויות הפרט אבל הזכות האמיתית היחידה בה היא "זכותו של העני לישון מתחת לגשר", אין טעם לקוות שמישהו ידאג למחסה לאנשים שנותרו ללא בית; במדינה שכל כלכלתה בנויה על העיקרון של "כל אדם לנפשו" אין לתהות על הכאוס שהתעורר בה בגאות המים.
ג'סי ג'קסון הבן הישווה לפני כמה ימים בין התנהלותה של ארה"ב לאחר האסון לבין התנהלותה של ישראל בהבאת העולים מאתיופיה. מותר לחוש מוחמאים מההשוואה, אבל מה שנחשף כאן הוא אמת בסיסית ביותר: ארה"ב לא שמה קצוץ על אזרחיה. זו לא "תקלה" או "היערכות לא נכונה" או "הערכה שגויה של מימדי האסון"; זוהי דרכה בקודש של ארה"ב - מדינה שאי-מחוייבתה לאזרחיה הוא בבחינת עיקרון וערך. בודאי אם הם עניים, שחורים,מהגרים, פרובינציאליים, נטולי ביטוח-בריאות או הכל ביחד.
וזה לא שמישהו ישלם כאן מחיר פוליטי. בישראל מקובלת האקסיומה לפיה כל המסכנים מצביעים בסוף למי שדפק אותם. אפשר היה לצפות שזה לא יהיה כך בארצם של החופשיים, אבל האמת המרה היא שמן הסתם רוב פליטי הסופה אינם מצביעים בכלל בבחירות. זאת מכיוון שהדמוקרטיה הותיקה בעולם עושה כמיטב יכולתה להוציא אותם מהמשחק הדמוקרטי (בארה"ב, כידוע,צריך להירשם כדי להצביע בבחירות, רישום שכרוך באגרה וכן ב"זכות" המופלאה לשרת כמושבע בבית המשפט. זו הסיבה שרוב האזרחים אינם מצביעים בכלל בבחירות(
ולמי שיש ספקות, זהו הנתיב שבו גם אנחנו הולכים. בישראל אמנם עוד נותר משהו מהמחוייבות של מדינה לאזרחיה - גם אם לפעמים היא מגלה יותר מחוייבות ליהודים שאינם אזרחיה מאשר לאזרחיה גופא. אבל היא בדרך הנכונה להפוך לאמריקה - רק יותר מבורדקת. מי שחושב שאימוץ נלהב של כל מה שמגיע מאמריקה ומלמול מנטרות כמו "צמיחה", "שוק חופשי", "הסרת מחסומים רגולטוריים" ושאר סיסמאות-ביבי, זו הדרך למדינה טובה יותר, כדאי שישים עצמו לרגע בנעליהם הרטובות של תושבי ניו-אורלינס.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
