| |
מושב לצים - הבלוג של ישי
"אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב..." (תהילים, א, 1) |
| 1/2006
 להרוג נוטריה ולנוח
בהמשך לפוסט הקודם, רציתי להוסיף סיפור מהחיים. ליתר דיוק: סיפור מזעזע מהחיים.
לפני כמה שנים (המממ... כבר די הרבה שנים) הייתי בטיול בצפון עם מספר חברים.
לקראת סיום הטיול עצרנו בכנרת כדי לפוש קצת על החוף. לא רחוק מאיתנו שרצה משפחה ישראלית ממוצעת: אמא בטייטס וחולצת אוהל, אבא בגופייה לבנה מלוכלכת, מכנסיים קצרים, כפכפים וכרס ומספר לא ידוע של ילדים (היה קשה לספור אותם כי הם לא הפסיקו להתרוצץ ולצווח).
עמדנו על החוף והבטנו במים. לידינו התרוצצו הילדים כשמדי פעם אחד ההורים צרח עליהם לא להכנס למים.
לפתע הופיעה במים חיה כלשהי - לוטרה או, סביר יותר, נוטריה - ושכשכה בסמוך לנו. אנחנו עמדנו והבטנו בה. בשלב כלשהו הבחינו בה גם הילדים והחלו לצעוק בהתרגשות ולהצביע עליה. הצעקות שלהם סיקרנו את האבא שהגיע כדי לבדוק על מה המהומה. הוא
העיף מבט אחד בחיה, הרים אבן גדולה, ולפני שהבנו מה מתרחש (זהירות, זו הנקודה שבה הסיפור הופך מזעזע) - הטיח אותה בה בחוזקה.
הנוטריה מתה במקום (אני מקווה מאד שזו הייתה נוטריה ולא לוטרה שכן האחרונה מצוייה בסכנת הכחדה בישראל) ונותרה לצוף על גבה.
אנחנו היינו בהלם. אחת הבנות בחבורה הזילה דמעות. האיש נראה משועשע והילדים נראו מסוקרנים וקצת מבולבלים.
ניסינו להוכיח את האיש על מעשיו, אבל די התקשינו לנסח מילים הולמות לנוכח הטבח שהתחולל לנגד עינינו. הוא גיחך לעברנו וחזר לבלוס.
הילדים עוד ניסו להזיז את הגופה עם מקל עד שהאבא קרא להם לבוא לאכול ו"לעזוב את הלכלוך הזה". הם עזבו, הלכו לאכול, ומבחינתם האירוע נשכח. או שלא.
סוף הסיפור.
לא צריך להסביר יותר מדי את הקשר לפוסט הקודם. האירוע הזה מדגים בדיוק איך ילדים "צורכים" אלימות, מפנימים אותה, ואולי גם מעבירים אותה הלאה, ואיך הורים - גם כאלה שהם קצת יותר מתורבתים מהאדון עם הגופייה והכרס - כושלים במתן דוגמה אישית ובהעמדת הדברים במקומם הראוי. בעיניי הילדים, אלימות כלפי חיות תמימות היא דבר טבעי, מובן מאליו, לא משהו שצריך להתעכב עליו ובודאי לא להזדעזע ממנו. להרוג נוטריה ולנוח (ולאכול).
אני לא רוצה לחשוב מהו גורלם של ילדים שהיו עדים לאפיזודות יותר חמורות מזו שתוארה לעיל.
ובנימה אופטימית זו.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
