| |
מושב לצים - הבלוג של ישי
"אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב..." (תהילים, א, 1) |
| 3/2006
שלושה שבועות של שכרון חושים
אוקיי, בואו נתגבר על המבוכה ונמשיך הלאה.
יש לי וידוי: אני מאד אוהב תשדירי בחירות.
יש לי עוד וידוי: אני אוהב אירוויזיונים.
הוידוי השני נועד להקל במשהו על ההלם שמותיר הוידוי הראשון, אבל במחשבה שנייה נראה לי שאם כבר אז שני הוידויים מעצימים זה את זה ויוצרים רושם מצטבר שהוא, ובכן, מביך עד עגום, שלא לומר פאתטי ומעורר מחשבות נוגות אודות אישיותי המופרעת.
אז קחו רגע להתאושש מההלם.
קחו עוד אחד.
הסיבה להתערטלות הוירטואלית המביכה הזאת וחשיפתם של שתיים מההפרעות היותר-קשות שלי היא שלאחרונה הבנתי כי קיים דימיון רב בין שני ה... אהממ, מופעים הטלויזיוניים האלה: שניהם נצפים ע"י אנשים רבים יחסית (יחסית לשידורי ערוץ הכנסת, נניח) אבל מעטים הם האנשים שיודו בפה מלא שהם ממש נהנים מהם בלי להיחשד במחלת נפש חשוכת מרפא ו/או בנטייה מינית מסויימת (ואני לא משווה! תירגעו).
לי אין בעייה להודות שאני נהנה מזה.
נכון, מדובר על הנאה מהסוג הנחות, זו השואבת השראתה מנלעגותם, גיחוכם ואווילותם של אנשים אחרים, אבל היי, האנשים האלה עושים את זה לעצמם בדעה צלולה, אז מגיע להם.
כמובן, עיקר התענוג מגיע באדיבותן של המפלגות (באירוויזיון: המדינות) הקטנות והתמוהות, שמעלות הפקות שבכל מתנ"ס בעיירה שכוחת-אל אפשר למצוא מקוריות ויצירתיות מהן.
בכל אופן, הדימיון בין תשדירי התעמולה לאירוויזיון כמעט עולה מעצמו: בשני המקרים מדובר על מפגן טלוויזיוני שבו אנשים מנסים לקנות את קולנו על ידי כך שהם עוטים על עצמם בגדים שמכאיבים לעיניים (אני כבר במתח לגלות האם ההוא ממפלגת הגימלאים* החליף את הז'קט החום המהוה ממערכת הבחירות הקודמת), מדקלמים טקסטים שחשיבותם משנית ובחלק מהמקרים הם גם בשפה לא-מובנת (עובדיה יוסף), עושים שימוש במוסיקה שמעוררת בך רצון לתלוש לעצמך את האזניים ולהטיח אותן בטלויזיה ובאופן כללי הם נורא משתדלים שם לעשות עלינו איזה רושם, אבל בסוף רק אחד זוכה וכולנו מפסידים (זמן, כסף, את חיינו).
ומה באשר למפלגות הגדולות? ובכן, אלה מזכירות לי את המדינות הגדולות והותיקות שמעלות מופע צפוי, סולידי, נוסחתי, קלישאי, בנאלי וחף מגימיקים.
יוצא במידה מסויימת מן הכלל הזה הוא ביבי נתניהו שכנראה מכין לנו עוד מיצג מרהיב של פירוטכניקה מילולית חלולה, דם, אש ותמרות עשן. וחמאס. מצד שני, בפעם האחרונה שבדקתי בסקרים, ביבי נתניהו לא עמד בראש של מפלגה גדולה, כך שאני מניח שהוא יכול להרשות לעצמו לקפץ בין ממלכתיות מאופקת לטראש ביזארי.
בקיצור, איפה עוד תמצאו בטלויזיה כזה מגוון מרשים של אלמנטים בידוריים: הטרגדיה קורעת הלב שמתכננת (כנראה) קדימה, הסאטירה השנונה של מפלגת העבודה, על ביבי כבר דיברנו, סרט האימה של איווט ליברמן, הטלנובלה של שאול יהלום (כבר שבועות שעושים לנו טיזרים בעיתונות. אני על קוצים) והדיון האינטלקטואלי כבד-הראש של עלה ירוק.
Let the games begin!
* אגב מפלגת הגימלאים, למיטב זכרוני המזדקן, רוב האנשים פורשים לגימלאות סביב גיל 65 (בהנחה כמובן שהם לא גימלאי צה"ל, שם עומד גיל הפרישה הממוצע על 32 בערך). משמע יש להם לכל היותר 15-20 שנה בממוצע להתהדר בתואר "גימלאים" לפני שהם, ובכן, פורשים מן העולם הזה.
אז תסבירו לי בבקשה איך זה יכול להיות שגדעון בן-ישראל הוא יו"ר מפלגת הגימלאים בערך מאז קום המדינה?!
ההימור שלי: הם כבר 20 שנה מקרינים את אותו התשדיר. זה מסביר כמובן את עניין הז'קט החום.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
