| |
מושב לצים - הבלוג של ישי
"אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב..." (תהילים, א, 1) |
| 4/2006
ובינתיים, ביקום הנורמלי...
כאדם בעל תודעה פוליטית מפותחת (או לפחות מאמין שהוא כזה) מכבי ת"א כדורסל מציבה בפניי דילמה לא פשוטה. מטבעי, אני נוטה להזדהות עם האנדרדוג, עם החלש, עם הלוזר, עם הפאתטי (לגבי מכבי חיפה בכדורגל, תשכחו מזה. התחלתי לאהוד אותה הרבה לפני שכל מיני תפיסות חברתיות השתלטו לי על התודעה). מכבי ת"א בכדורסל היא הכל חוץ מחלשה ולוזרית.
ואמנם, בכל הנוגע לליגה המקומית אני שייך לאחד ממתעבי מכבי ת"א היותר קיצוניים שיש. המועדון הזה מרתיח לי את הדם, עולה לי על העצבים ובכל פעם שאני רואה את פרצופו הסובל שמעון מזרחי יש לי דחף בלתי נשלט להצטרף לשירתם של אוהדי הפועל ת"א - "שמעון מזרחי תתאבד" (לחן: עממי).
הגישה המכונה "מכביסטית", זו שאינה מכירה במושג "הפסד", זרה לחלוטין לחינוך ולערכים שאותם קיבלתי מבית. נכון, אף אחד לא אוהב להפסיד, אבל כשהיינו ילדים תמיד לימדו אותנו שהפסדים הם חלק מהחיים ושצריך לדעת להפסיד בכבוד, ושבחיים צריך לפעמים לעשות פשרות וכו' וכו'. במכבי תל-אביב תקף הכלל לפיו "הניצחון אינו הדבר הכי חשוב - הוא הדבר היחיד שחשוב" (שכחתי מי אמר). פשרות? התמודדות בוגרת עם כשלון? לא במועדון הצהוב.
אבל כשהיא משחקת בגביע אירופה הדברים משתנים מבחינתי. אז אני מוצא את עצמי הופך לאוהד. מה שמדהים זו הקלילות שבה נעשה ההיפוך הזה. אני מניח שהדואליות הזו, נובעת מכמה גורמים: ראשית, נולדתי בשנה החשובה ביותר בתולדות מכבי ת"א - 1977 - וזה מחייב. שנית, כחובב ספורט אני תמיד חייב לבחור צד. ברור שבאופן טבעי אני אבחר בקבוצה שאיכשהו קרובה אלי, גם אם החמישייה שלה מורכבת מארבעה אמריקנים וקרואטי אחד. מה לי ולטאו ויטוריה או לצסק"א מוסקבה (שגם הן לא בדיוק על טהרת הכוחות המקומיים)?
אבל יותר מזה: יש כלל שאומר ש"השלטון משחית. שלטון מוחלט משחית באופן מוחלט".
מכבי תל-אביב שולטת המון, אבל המון שנים בכדורסל הישראלי. לתופעה הזאת אין אח ורע באף מדינה בעולם. זה כמובן מצב לא בריא. מאד לא בריא. מספיק להעיף מבט על הכדורסל הישראלי.
כמו כל שלטון יחיד מוחלט, גם השלטון הזה מוביל לניוון של כל מה שמתחתיו; הוא מוביל לשקיעה, לאפאתיות מצד היריבות (שמסתפקות בלעקוץ פה ושם את השליט), להיעדר חדווה. וזה בדיוק מה שחסר בכדורסל הישראלי. חדווה. הרי בשביל זה אנחנו פה, לא?
כמו כל שליט יחיד, גם מכבי תל אביב הפך ברבות השנים למועדון שחושד בכל מי שלא מזדהה איתו, מיילל כקוזאק נגזל בכל פעם שהאיגוד מעז להעביר תקנה שפוגעת, לשיטתו, באינטרסים שלו, מרחיק מעליו - לעיתים בכוח - כל אופוזיציה אפשרית (רכישת שחקני שיישבו על הספסל ובלבד שלא ישחקו אצל היריבות) ומגיב בהיסטריה על כל כשלון, פעוט ככל שיהיה.
במכבי תל אביב טוענים שזו לא אשמתם שהם המועדון היחיד שמנוהל כהלכה ושיש לו יסודות כלכליים איתנים. יש בזה משהו, אבל אפילו בארה"ב, בית המקדש הענק של השוק החופשי, הבינו שכדי שהספורט יפרח חייבים להגביל את השוק שסביבו. דראפט, טריידים, תקרת-שכר - כל אלה מנגנונים שמבטיחים שקבוצה או שתיים עשירות במיוחד לא תשתלטנה על ענפי הספורט. וזה עובד נהדר. לא פה. פה - מדבר ציה. מבחינת מכבי תל-אביב אין שום דבר לא-נורמלי בכך שקבוצה גוזרת רשתות עשרות שנים ברציפות. היא מתנהגת כמו כל מונופול: אין אינטרס משותף, אין טוב כללי. שכולם יקפצו וששום דבר לא יפריע לנו למלא את "נוקיה" בימי חמישי - בליגה האירופית. זו הרי הליגה האמיתית, בעצם.
כך אני מצליח בעצם ליישב את הסתירה. כך אני תמיד מסוגל לייחל להפסד של מכבי תל-אביב בליגה המקומית ומעודד אותה בלב שלם בליגה האירופית. שם היא לא שליט יחיד, שם היא מתמודד מול שוות (מקצועית וכלכלית). שם היא מצויה ביקום ספורטיבי נורמלי יחסית.
לא תמצאו אותי מעטר את עצמי בצבע צהוב( בכל זאת: צהוב), לא תראו אותי מקפץ ושואג ביציעים, ואין סיכוי שתראו אותי ביום ראשון בלילה בכיכר אם וכאשר ובעזרת-השם. מיד לאחר הענקת הגביע (טפו טפו וכו') אני מכבה את הטלויזיה והולך לישון. בכל זאת, מדובר במכבי תל-אביב ויש גבול להערכה והכבוד שאני יכול לתת לשמעון מזרחי בעונה אחת.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
