| 5/2006
ותמלא הארץ חמס. אההה, חומוס
בפרוס עלינו יום עצמאותה ה-58 של מלכות ישראל השלישית, זה הזמן לדון בכמה עניינים רציניים. כבדי משקל. כמו למשל המאכל הלאומי שלנו. לא, אני לא מדבר על החיות המתות שאתם מנפנפים מעליהן ביום העצמאות, תנוחנה על משכבן בשלום.
אני מדבר על חומוס.
עכשיו, אני יודע שיש רבים, כולל בקרב בני משפחתי שרק אלוהים יודע איך זה יכול להיות שאנחנו שוחים באותה בריכת גנים, שלא כל כך יסכימו עם הקביעה הזאת מכיוון שהם - ואני אומר זאת ודמעות בעיניי - לא חסידים גדולים של החומוס. לפחות לא בצורתו המתנגבת.
אבל לעזאזל, אף אחד לא שואל אותם.
רבות דובר בשבחה של אותה קטנית רב-גונית. החיבה לחומוס הפכה כבר במחוזותינו למעין קנה-מידה לישראליות. בכל פעם שאיזה אמן או ספורטאי מטריח את עצמו לפינה נידחת זו של העולם, מיד מתגודדים סביבו עיתונאים, מעריצים ושאר סקרנים הבוחנים בקפידה את יחסו לעיסה הלאומית כשואלים/תוהים "הלנו אתה או לצרינו?" העיניים עוקבות בדריכות אחר היד האוחזת בפיתה - הינגב בסיבוב או בדוּך? היעז לשלוח את ידו אל הכף המשוקצת או שמא יצליח להגיר את כל המרקחת אל קרבו בעזרת הפיתה בלבד? כולנו נחייך בהבנה כאשר יתקשה במלאכת הניגוב ונאמר: "לא נורא, זו פעם ראשונה". לבסוף, נתמוגג כאשר האורח החביב ישחרר לאוויר העולם גרעפס מזרח-תיכוני בריא ונאמר "אחינו אתה".
במבט ראשון, יש משהו מתמיה למדי בכך שאומה כה גאוותנית ובטוחה בצדקת דרכה, מאמצת לה מאכל לאומי שהוא כל כך אנדרדוגי. שהרי החומוס במצב הצבירה הנפוץ שלו הוא... ובכן, מחית. עיסה חסרת צורה, לא תואר לה ולא הדר ובעלת צבע לא ברור (בז', תסלחו לי, זה לא צבע).
אבל האמת היא שיש היגיון רב באימוצו של החומוס כמאכל לאומי בהיותו הולם היטב את מה שהיה פעם הדימוי העצמי שלנו כחברה; את התפיסה הישנה של קיבוץ גלויות, כור היתוך וכל זה: הנה נקבצים להם גרגרי חומוס מכל העולם אל הסיר המהביל המכונה ארץ-ישראל, מתבשלים לאיטם ונטחנים להם עד דק בפוד-פרוססור הקרוי גם צה"ל, עד שהם הופכים לעיסה אחידה, לא מאד אסתטית, אבל מאוד טעימה.
יתרה מזאת, חומוס, כידוע לכל, הוא היסוד המאחד של כל מנת פלאפל או שווארמה; הוא המלט המחבר בין אבני הבניין של מנות הדגל של האומה; הוא הדבק המביא יחדיו שני יסודות זרים ועויינים זה לזה, הלא הם הצ'יפס והסלט שביחד עם החומוס מרכיבים את השילוש הקדוש "חומוסצ'יפסלט" - מילת הקסמים שפותחת את שערי גן העדן.
גם מי שאינם מחסידיו של החומוס (ולא להאמין אבל אני חולק את יצועי עם אחת כזאת) ייאלצו להודות כי מנת שווארמה בלעדיו כמוה כקראווילה - זה מתפרק וזה ייגמר בבכי. ללא החומוס המגונן, מיצי הסלט יאכלו כחומצה את דפנותיה החשופים של הפיתה, יערערו את המבנה הקולינרי הזה שיתפורר ויקרוס לנגד עינינו הנדהמות וידינו השמנוניות. כן, ממש כמו המפעל הציוני. סתם.
גם הפרסומאים - אנשים שמקצועם הוא לנסות לזהות את רחשי הלב של הציבור (זה לא כולל את מי ששוכר את שירותיה של ג. יפית) הבינו זאת כבר מזמן. לא במקרה נבחרה הקריאה "יאללה סולחה!" לעמוד במרכזו של קמפיין לחומוס תעשייתי. החבר'ה שם במשרד הפרסום אולי יעדיפו תמיד איזה רול מאקי או ספל מקיאטו על פני מנת חומוס, אבל צריך להודות שלפחות במקרה הזה הם יודעים על מה הם מדברים - אין כמו חומוס כדי לקרב לבבות (כולל אלה שעושים על האש), כדי להדביק, לחבר ולהושיב בצוותא את בני כל העדות והדתות בארץ הזאת. כי חומוס עושים באהבה או שלא עושים כלל. אפילו שלפו ממצולות השכחה את ז'ק כהן, החרות בזכרון הקולקטיבי שלנו כמי שכבר נטל חלק באיזה נסיון טלוויזיוני מגושם לייצר דו-קיום קולינרי. יותר מזה?
מכל מה שנאמר עד כה, קל להבין שגם אני בין מעריציו המושבעים (של החומוס, לא של ז'ק כהן. תתרכזו). כיום, הנסיבות מאלצות אותי להשאר נאמן לחומוס המצויין של אבו-חסן מטירה (נכון שלכל יהודי יש איזה שם של ערבי שהוא קונה ממנו משהו והוא אוהב להזכיר את זה בכל הזדמנות?), אבל היו ימים, לא כל כך רחוקים, בהם הייתי מרחיק עד עכו, מסתופף באיזה כוך אפלולי עם כמה משוגעים אחרים ומתענג על מנת חומוס שיש אומרים שהיא הכי טובה בארץ (אפילו דודו גבע אמר) ושיש איזה ערבי זקן שקם כל בוקר ב-4:30, מגרבץ במרץ, יורק לתוך כפות ידיו המיובלות ואז מועך באצבעותיו את החומוס גרגר אחר גרגר, מה שכמובן מעניק לחומוס את הארומה הכה-אותנטית שלו.
כן, היו ימים שכל נסיעה לירושלים, לכדורגל, לא הייתה שלמה בלי הקינוח המתבקש באבו-גוש. היו ימים של גיחות ליליות לסטקיית סבינו רק בשביל להשביע את תאוות החומוס הגואה. היו ימים ועברו, אבל הזכרונות נשארו. והאהבה לחומוס כמובן.
רגע, לחלוחית.
אישית, אני מעדיף את החומוס שלי עם פול. וביצה כמובן. בעיניי השמאלניות, דווקא השילוב הזה הוא-הוא המייצג האותנטי של ישראל: המשחה החומוסית בתפקיד הרוב היהודי, הפול הכהה והמהביל בתפקיד המיעוט הפלשתיני. והביצה? ובכן, כולנו הרי יצירי ביצתו של אברהם.
תערבבו את כל אלה בבטן ומה תקבלו? נכון, בעיקר צחנה וקולות נפץ. אכן, ישראל.
חג שמח, יהודים!
מוקדש לזכרו של דודו גבע, האיש שאיוריו וסיפוריו הדביקו אותי בילדותי באהבה מטורפת לחומוס, עוד לפני שטעמתי אפילו מנה אחת.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
