| 5/2006
איך פורצות מהפכות
במהלך חיינו המיוזעים פה בארץ חמדת אבות אנחנו נתקלים בכל מיני תופעות מרגיזות. עם רובן אנחנו משלימים. מקסימום מתעצבנים קצת באותו הרגע וכעבור יום-יומיים זה כבר הופך לאנקדוטה דחקאית שאנחנו מספרים לכל מי שמוכן לשמוע על "ווי, איך דפקו אותי החולירות האלה". אבל לפעמים, שתי תופעות מרגיזות כאלה שמשתלבות יחדיו במעין תזוויג-מקרים (הזכויות על הביטוי החינני הזה שמורות לעמנואל לוטם) מעצבן, מצליחות להוציא ממך (ממני) את הישראלי העצבני שאתה, והשולחנות מתהפכים. לפחות באופן מטאפורי.
תופעה אחת היא אולי חשובה יותר לרוב האנשים, אבל היא כבר די לעוסה. אני מתכוון לתודעת השירות הלקויה-עד-לא-קיימת שבקרב נותני שירותים (וכן, גם צרכנים) ישראלים. מוכר, ידוע, ולכל אחד יש שניים-שלושה (או שבעים) סיפורי זוועה כאלה. למי שאין מוזמן לפנות לאחותי שמחרימה בעקביות מעוררת-הערכה חברות שכשלו בשירות. היא כבר תתרום לו כמה סיפורים.
התופעה השנייה נוגעת אולי למיעוט האנשים אבל היא נוגעת לי, ולכן היא גם חשובה. לי. זו התופעה שאני מכנה "אפלייה על רקע גיאוגרפי" או "קיפוח פריפריאלי". זה דורש פרשנות: כל מי שגר בפריפריה, או בישוב קטן, או מחוץ לערים הגדולות או - לא עלינו - בשטחים הכבושים, נתקל בוודאי לא-פעם בקושי המובנה שיש לחברות גדולות (על קטנות אין בכלל מה לדבר) לספק את שירותיהם לחבלי הארץ ה... ובכן, חקלאיים, מרוחקים, צדדיים, כפריים, ספריים (מלשון סְפר) או שנויים-במחלוקת ומצויים במרכזו של עימות אלים בין שני עמים עיקשים.
שירות גרוע הוא דבר פסול. אפלייה - כל אפלייה - היא דבר מכוער. ומפסולת וכיעור יוצא... טוב, בלי שמות. אבל כאשר הם מתמזגים זה בזה נוצרת תרכובת נפיצה שכל מה שצריך כדי להציתה הוא ישראלי אחד עצבני באמצע יום עבודה, וטמפרטורה של שלושים מעלות בצל. וצל אין.
אבל מספיק עם ההקדמות. הנה מה שקרה לי השבוע. אבל לפני כן, סליחה, עוד הקדמה קצרה:
בעוונותי, אני מתגורר בפריפריה. אמנם פריפריה-לייט - רק חצי שעה ממרכז העולם הידוע יותר כ"תל-אביב" - אבל יש לנו את התפאורה הנדרשת של פרדסים, שדות, ניחוחות חציר וכביש עם שלטים שכתוב עליהם "טול-כרם - 12 ק"מ". בכל מקרה, זה מספיק פריפריה עבור כל מיני חברים ומכרים - חלקם לשעבר - תל-אביביים שמתחמקים והתחמקו בעקביות מלבוא לבקר, וזאת למרות שנסיעה מצפון תל-אביב לכאן לוקחת פחות זמן מאשר נסיעה מצפון תל-אביב לדרום תל-אביב. וגם אין פה בעיות חניה בכלל. ואם זיהיתם שמץ של מרירות בדבריי - חכו, עוד לא שמעתם כלום.
בעוונותיי הגדולים-אף-יותר, ישוב-הספר המנותק בוא אני מתגורר הוא - רחמנא ליצלן - קיבוץ. עכשיו, נכון שיש לנו שם שמזכיר התנחלות קיצונית במיוחד, אבל זה לא מצדיק את השאלה הנצחית, הנשאלת בחשש-מה, "זה בשטחים?".
דבר נוסף: אני לא יודע כמה עוד יצירתיות נשארה בי כדי להמציא כל פעם שמות של רחובות ומספרי בתים עבור המחשב שמכריז על שביתה בכל פעם שמגיעים לשדות האלה בטפסי מילוי פרטים. נו באמת, לא הגיע הזמן שתוכנות ישראליות לאיסוף נתונים יכילו איזה צ'ק-בוקס קטן עם הכיתוב "קיבוץ/מושב" לידו, כך שהמחשב יידע להתעלם מהשדות הבעייתיים הנ"ל?
ולא, אין לנו עניין להכניס רחובות ומספרים לקיבוץ. בגלל זה אנחנו גרים בקיבוץ - כדי שלא יזכירו לנו בכל יום את "ששת הימים", "מורדי הגטאות", "יצחק רבין" ושאר גאולה, תקומה ומשוררים מתים.
טוב, אני עדיין מלהג פה ולא הגעתי לעניין עצמו. אז הנה הוא:
ביום שישי שעבר רכשנו ב"איקאה" כוננית ספרים גדולה. כמה גדולה? ובכן, מספיק גדולה כדי לא להכנס ל"קליאו" הקשישה, ומספיק כבדה כדי שהגב שלי ישגר מחאה חריפה וישלח אותי אחר כבוד אל דלפק ההובלות.
בקיצור, הובטח לנו שהמשלוח יגיע ביום ראשון. אולי בשני.
ביום ראשון התקשרו והודיעו שיגיעו ביום שני. קיבלתי את הדחייה בהבנה.
ביום שני בבוקר התקשר הנהג כדי לתאם שעה להגעה. עניתי שאהיה בבית ב-16:30 ועל כך הוא הגיב ב"יופי, זו בערך השעה שבה אני מסיים, והיות ואתה המשלוח האחרון להיום - גם אין לי בעייה לחכות במידה ותאחר קצת". נהדר.
ב-15:30 הוא התקשר בבהילות להודיע שסיים מוקדם מהצפוי והתעניין אם אפשר לבוא עכשיו כי הוא צריך להחזיר את הפועל שלו הביתה, או משהו. כמובן שאי אפשר היה. הכוננית נדדה בחזרה לחנות. מ"איקאה" התקשרו לבדוק מועדים אחרים וסוכם על יום חמישי (היום). קיבלתי בהבנה. אפילו בחיוך.
היום בבוקר התקשרו שוב והודיעו ש"אי-אפשר היום, נבוא מחר (שישי)". בשלב הזה כבר אפשר היה לצפות איך זה יסתיים, אבל אני שמרתי בינתיים על קור רוח. דיברתי בנועם, ניסיתי להפציר, לשכנע. הדוברת מהצד השני אמנם גילתה אדיבות ואורך-רוח אבל לא ממש עשתה מאמץ לפתור את הבעייה.
בשלב הזה, רדאר האפלייה הגיאוגרפית פלט כמה אותות קלושים (זה שאמור לזהות שירות לקוי כבר הבהב באורות אדומים והפעיל סירנה). חשדותיי גברו. ניסיתי לברר מה בדיוק הבעייה שהרי אנו מרוחקים רק 25 דקות נסיעה מנתניה.נו, נתניה, העיר הזאת שבפרברי איקאה.
או-אז נפלטה האמת המרה, הגורלית, המקוממת: "מצטערים, אבל אנחנו לא יכולים להגיע אליכם כיוון שאין לנו משלוחים נוספים לאיזור".
קליק, בום.
המעגל נסגר, שני היסודות הנפיצים - שירות גרוע ומזלזל ואפלייה גיאוגרפית - התמזגו יחדיו. מהעבר השני הצטרפו אליהם ישראלי עצבני אחד ושלושים צלזיוסים מזיעים וכועסים. אני לא זוכר הרבה ממהלך השיחה כפי שהתפתחה מרגע זה. היו שם צעקות, היו שם עצבים והיה שם הרבה "חוצפנים!" ו-"תגידי, זה נראה לך הגיוני?!". זה גם לא חשוב כרגע מה בדיוק אמרתי. חשוב יותר מהו הדבר שכל כך הרגיז אותי:
לישראלי הממוצע אין ציפיות מי-יודע-מה מנותני שירות. אנחנו גם לא באמת מתרגשים כשהם עושים בנו כרצונם. אנחנו "פותחים רגליים, עוצמים עיניים וחושבים על המולדת" - כמאמר הפסוק. אנחנו כבר רגילים. זה חלק מחיינו המחורבנים פה בסוף העולם: כמו פיגועים (להבדיל), כמו מלחמות הכבישים, הפקקים, הבירוקרטיה, המילואים, החום, הביוב בים, גלגל"צ והזקנים שמתחזים לסנילים ונדחפים לפניך בתור.
לישראלי הממוצע יש מושגי שיוויון מוזרים-משהו. הוא לא רוצה שלכולם יהיה טוב במידה שווה. הוא מסתפק בכך שלכולם יהיה רע במידה שווה. העיקר שאף אחד לא יידפק פחות ממנו. אם דחיית המשלוח הייתה רק תוצר של ברדק ישראלי שגרתי - ניחא. אתנחם בכך שכולם סובלים ממנו כמוני. אבל לדעת שנדפקתי רק בשל מקום מגוריי? פתאום אני מתחיל להבין איך פורצות מהפכות בהיסטוריה.
האם המשלוח שלי צריך לתפוס טרמפ עם משלוחים אחרים שבמקרה יוצאים לאיזור? רגע, ולמה בעצם שהם לא יתפסו טרמפ על המשלוח שלי? האם לא ראוי שלקוח שנדחה שוב ושוב יועלה לראש הרשימה ורק לאחר שיסיימו לטפל בו יטפלו גם באחרים? האם, כאשר מתבצעת עיסקה, אין זה נכון ששני הצדדים מחוייבים לה באותה המידה, ואם צד אחד מתקשה לבצע את חלקו זכותו של הצד השני שלא לבצע את חלקו שלו, כלומר, לא לשלם?
מחר (שישי) צפוי סיבוב נוסף של קרבות. המשלוח יגיע במהלך היום ובשירות ההובלות הבטיחו שיזכו אותנו על ההובלה. נראה. חי נפשי שאני לוקח את הנהג כבן ערובה ומורה לשומר של הקיבוץ לא לפתוח את השער עד שלא יתקבל הזיכוי. היי, מסתבר שיש גם יתרונות בלגור בפריפריה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
