| 7/2006
כשבדיסק היה חור
אתמול, בדרך לעבודה, האזנתי ב-mp3 לאסופת שירים שערכתי לי לא מזמן. בין השירים היו גם, ובעיקר, יצירותיהן של Nirvana ו-Guns and Roses (ואני מתכוון למקוריים, לא לחבורה האלמונית שאקסל רוז קיבץ סביבו עכשיו), אותן להקות שניגנו את הפסקול של נעוריי.
האזנתי וחשבתי על עד כמה אני ארכאי ולא מעודכן, שלא לומר גובל בפאתטיות.
מסתבר שכל דור עובר את זה. בשלב הראשון אנחנו מאמצים לנו מוסיקה שאמורה להבדיל אותנו מהורינו. זה גורם לנו להרגיש קוליים ומעודכנים. אבל בהמשך, ככל ששנות העשרה מתרחקות מאיתנו, אנחנו מגלים שאנחנו לא מסוגלים יותר לאמץ שום דבר חדש, ונשארים עם החומר הישן והטוב. וזה מוזר, כי לפחות בכל האמור לדור שלי, אנחנו אמורים להיות בעלי כישורי-התעדכנות והתחדשות, שלא כמו הורינו, המיושנים האלה (אבא, זה באירוניה. בעצם מה אכפת לי).
זה לא שכל מה שנעשה היום במוסיקה (או בתרבות בכלל) הוא גרוע. אני לא איזה שמרן פנאט, ואני בהחלט מסוגל להאזין גם לחומר עדכני. היי, אני בטוח שגם אבא שלי, איש המוסיקה הקלאסית ושירי א"י הישנה, מסוגל למצוא במוסיקה העכשווית דברים שיהיו ערבים לאוזניו, אבל סביר גם להניח שאם היה קורה הבלתי ייאומן ואבא שלי היה מסתובב ברחובות עם נגן mp3 לאוזניו, לא פיפטי-סנט היה מתנגן לו באזניות.
כך גם עבדכם. אני יכול בכיף להאזין ברדיו לחומר מעודכן, אבל ברגע שמתאפשר לי להכין לעצמי אוסף, ברור שגאנס אנד רוזס ימצאו את דרכם לשם. ולא רק הם, אבל אני לא אגיד מי עוד כי כבר הבכתי את עצמי מספיק.
כשהייתי בן-עשרה מחוצ'קן וטיפש, חשבתי שהילדים שלי, כשיהיו, בטח יחשבו שאני קול כי אני שומע הבי-מטאל וגאנגסטא-ראפ וכאלה. אבל היום אני חרד מהרגע שבו ילדיי, כשיהיו, יגיעו בעצמם לגיל העשרה ויהיו מחוצ'קנים וטיפשים שחושבים שאבא שלהם הוא הבנאדם הכי לא מעודכן בעולם, שמתעקש לשמוע גיטרות מנסרות ותופים הולמים, ושומר בקנאות על אוסף של קופסאות פלסטיק מאובקות שבתוכן יש משהו שנקרא "דיסקים". והכי מביך זה כשהוא (אני) שם את האזניות ומתחיל לעשות בידיים תנועות של "אייר-גיטאר". זה הזמן להגיד לחברים שאולי בעצם עדיף להפגש אצלם בבית.
אז היום הבנתי שזה בלתי נמנע. לא יעזור לי שום דבר. אני לא מסוגל להתעדכן, בדיוק כמו שההורים שלי לא היו מסוגלים להתעדכן, ולכן אין להם בעייה להתכנס בערבי שישי לשירה בציבור ולזמר עד אור הבוקר משירי ארץ ישראל הישנה והטובה (בלווית שקופיות, כמובן), בלי להרגיש נבוכים אפילו לשנייה.
אבל חשוב מכך: אני לא רוצה להתעדכן. לשמוע את גאנס אנד רוזס באוטובוס זה קצת פאתטי, אבל לנסות לאמץ לעצמך מוסיקה שלא מדברת אליך ולהעמיד פנים שאתה נהנה, זה אפילו עוד יותר פאתטי. זה להפנות עורף לימי הנעורים האמיתיים שלך, בתמורה לרדיפה חסרת תוחלת אחר נעורי-נצח מדומים. הרי אם אני רוצה לחזור ולהרגיש צעיר ב-15 שנה, לא יותר הגיוני להאזין למוסיקה שהאזנתי לה בנעוריי?
לוקח זמן להכיר בזה. לוקח זמן עד שאפשר להוריד באימיול שירים של אריק איינשטיין ושלום חנוך וכוורת, בלי להסתכל לצדדים שמא מישהו רואה אותך. אבל כשאתה סוף-סוף מרשה לעצמך, זה ממש כמו לחזור לימים שבהם אחד מאיתנו היה קונה דיסק ואז מכין לחבר'ה קלטות. ואם זה לא נעורי-נצח, אז מה כן. אחר כך מעבירים את כל הקשישים האלה לנגן ה-mp3, שמים את האזניות, ושיזדיינו כולם.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
