מושב לצים - הבלוג של ישי

היום, כידוע לכל מי שלא התעורר מתרדמת בשעה האחרונה, ייערך גמר גביע העולם בכדורגל. הגמר הזה אולי רחוק ממה שאני רציתי או ציפיתי, אבל לשמחתי אין לי שום בעייה הפעם לבחור צד. אם גרמניה לא הצליחה להעיף את האיטלקים, אני בהחלט אשמח מאד לראות אותם היום יורדים מאוכזבים. כך שאם עוד לא היה ברור, אני הולך היום עם הצרפתים. זה לא מובן מאליו. כמו כל ישראלי מצוי, ואולי בעצם כמו כל מי שאינו צרפתי, למדתי גם אני לאורך השנים לשנוא את הצרפתים. הם מעצבנים, מתנשאים, לאומנים, לא מדברים אנגלית, והם...נו, צרפתים. אבל בשנים האחרונות עברו יחסיי עם האומה הצרפתית סוג של רנסנס (בצרפתית: לידה מחדש). אפשר בהחלט לומר שהתחלתי לפתח סוג של פרנקופיליה ממארת. זה הגיע כמובן לשיא עם בחירתי, שהפתיעה אפילו אותי, ללמוד את השפה הצרפתית. מה שהתחיל כ"דע את האויב", נגמר כ"לישון עם האויב". רק מטאפורית כמובן. בקיצור, אני הולך עם צרפת הערב, ואני עושה את זה בלב שלם, אפילו שלפני 4 שנים עלצתי מאד על הדחתם המוקדמת. הגיע להם. גם הפעם מגיע להם, לזכות בגביע. בעיקר כשהיריבה ממול היא איטליה. כמובן, זה מאד מקל עלי שצרפת היא האנדרדוג, למרות שזה מוזר להתייחס לחבורת הסוסים השריריים הזאת כאנדרדוג. אבל יש פה גם מאבק בין קבוצה של דוגמנים לבנים (חוץ מגאטוסו), לבין חבורה עצבנית של שחורים, מוסלמים ומצולקים (ריברי). והאמת, אם יש משהו שמשמח אותי בנבחרת צרפת, זה בדיוק העניין הזה: העובדה שהיא גורמת לכל הז'אן-מארי לה-פנים למיניהם, ושאר הלאומנים הצרפתים, לחרוק שיניים בעצבנות. שהרי זידאן, בן המהגרים האלג'יראים, ויירה הסנגלי, מקאללה הקונגולזי, ושאר בני המיעוטים שמרכיבים את נבחרת צרפת, הם התוצר של מאות שנות קולוניאליזם צרפתי. יהיה מי שיגיד שיש מידה רבה של אירוניה בכך שדווקא אנשים אלה מביאים עכשיו כבוד ויוקרה לצרפת. מצד שני, אחרי שכבשו, הרגו, שיעבדו, ניצלו ובזזו, נראה אותם עכשיו מתמודדים עם העובדה שדווקא צאצאיהם של הכבושים והעבדים זוכים עבורם בתהילה.

ועוד משהו על האיטלקים

הכדורגל האיטלקי די ידוע לשמצה בעולם. הוא הגנתי, פיזי, קשוח ולא בדיוק שובה-עין. זו עדיין לא סיבה מספיק טובה להסתייג ממנו, כיוון שבסופו של דבר, בעיקר בשלבים האלה של הטורנירים החשובים, רוב הנבחרות מעדיפות לשחק ככה (הבעיה היא שלא תמיד הן יודעות לעשות את זה כמו המקור, כמו האיטלקים).

אבל הסגנון האיטלקי, הקטנצ'ו, הוא לא רק משעמם והגנתי, הוא גם, וחשוב מזה בעיניי, בעל שורשים פאשיסטיים.

הכדורגל האיטלקי החל לעלות לגדולה בימי שלטונו של מוסוליני. כמו כל שליט עריץ, גם הדוצ'ה ביקש להעצים ולפאר את שם ארצו דרך הספורט, וקבע עבור הנבחרת (שזכתה בשנות השלושים בשני גביעי עולם) קוד מאד ברור: הניצחון מעל לכל. וחשוב מזה, על הניצחון להיות מושג תוך הפגנת עליונות פיזית ברורה.

על פי העקרונות האלה התעצב הכדורגל האיטלקי, והתפתח סגנונו המיוחד: מתישים את היריב, נותנים לו להתנפץ על חומות ההגנה, ואז עוקצים. גול אחד מספיק. אחר כך יורדים לגונן עליו ולא נותנים ליריב שום הזדמנות להגיע אפילו לשמץ הרהור על שוויון או ניצחון.

ובכלל, כשחושבים על זה, רבים מהעקרונות שכל כך מובנים מאליהם בכדורגל הם "פאשיסטיים" בעיקרם: הקבוצה (המדינה) מעל הכל; לפרט אין שום משמעות אלא כחלק מהקבוצה; הקרבה ונחישות כסגנון חיים. במידה רבה, אלו הם עקרונות שהנחילו לכדורגל האירופי המשטרים הטוטאליטריים. הטוטאליטריזם כבר לא כאן, אבל רוחו עוד שורה על כמה נבחרות אירופאיות. הגרמנים כבר עשו סימני התנערות. האיטלקים עדיין דבקים בה.

וזו כמובן עוד סיבה מצויינת להיות נגדם.