"מה, כל שבת אתה תראה כדורגל ולא נוכל לעשות כלום ביחד?" היא שאלה, משפילה את עיניה בעצב.
"כן" עניתי "כמעט כל שבת. אבל רק שעתיים וזהו!".
היא נראתה קצת לא בטוחה. בכל זאת שבת, יום המנוחה, היום המתאים ביותר למימוש הזוגיות, אם אתם מבינים למה אני מתכוון.
לבסוף, בהצגת תכלית של יכולת התפשרות וכישורי משא ומתן גיבשנו הסכם למופת: משחק בשבת, משחק באמצע השבוע וביתר הזמן אני כולי לרשותה.
כך, במשך עונה תמימה של כדורגל ייצבנו סטאטוס קוו לתפארת הזוגיות. מי שהיה צופה על ביתנו בשבתות היה חושב שחזר לשנות החמישים: גבר חסון יושב על הספה בתחתוניו, רגליו מונחות על שולחן הקפה, ידו נשלחת מדי פעם לעבר מפשעתו בתנועת גירבוץ חיננית, לוגם קולה, מגהק בהנאה ושואג לעיתים מזדמנות לעבר הטלוויזיה. מהצד השני עומדת אישה אחת מתוקה למראה, מבשלת במטבח ומדי פעם משחררת לעברו קריאת "איכס מגעיל".
אידיליה.
עד שהגיע הפיי-פר-ויו המחורבן.
ייאמר מייד: כותב שורות אלה, מטעמים עקרוניים ברורים, אינו צופה בשידורי הגזל הללו. זהו עושק ברוטאלי של צופים תמימים שכל חטאם הוא אהבתם למשחק. חוץ מזה אין לי כסף והאוברדרפט שלי עמוק דיו כדי להשיט בו מכליות נפט. או אם לראות את זה בצורה קצת יותר אופטימית: אם היו הופכים לי בבנק את המינוס לפלוס הייתי יכול לרכוש לעצמי מכלית נפט קטנה.
כך או כך, החלטתי שעד שלא יימצא פיתרון אחר שיממן את המחדלים הפיננסיים של בעלי הקבוצות – אין כדורגל בשבת .
השינוי היה דרמטי. פתאום אפשר לעשות תכניות לשבת, לבשל ביחד, וגם, לא נכחד, לעשות אהבה (ביחד כמובן).
פסטורליה דביקה? והם חיו באושר ו.... טוב נו, עושר? לא ולא.
בשבת האחרונה נחתה עלי לפתע ההבנה: הפיי-פר-ויו, כמו מסעדת פירות ים בלב מאה-שערים הפר בגסות את הסטאטוס קוו הקטן והיציב שלנו.
פתאום הבנתי שהשבת הייתה עד כה ההזדמנות היחידה שלי במהלך השבוע להוציא את החיה הכלואה שבי, את המפלצת הקדמונית ששוכנת במעמקי נשמתי, את המקור לצרות העולם, הלא הוא הגבר הישן והרע.
כן, אותו גבר ישן שכל חלומו עלי אדמות הוא לשבת כמו מלך על הספה, ללגום ולפצח ולשגר גרעפסים עסיסיים לעבר המרקע בזמן שהאישה מכינה אוכל במטבח.
אם במשך כל השבוע אני גבר חדש בגרסת פיי-פר-ויו משודרגת – מפנק, מחבק, מבין, קונה מתנות קטנות, מדבר על הרגשות שלו, מנחם, מחליף נורות, קוטל ג'וקים, שוטף כלים, מנקה את הקקי של החתולה, ושולח אס-אמ-אסים אוהבים – הרי שהשבת היא ההזדמנות היחידה שלי לשחרר את הרצועה ולשלוח את הבהמה לרעות על כר הדשא המשובח בקריית אליעזר.
ואכן, מתחת לפני השטח מתחילים הדברים לרחוש. ממעמקי כלאו אליו הושלך בברוטאליות שלמה-שרפית מתחיל הגבר הישן לתבוע את ליטרת הבשר המדמם שלו.
אלא שאין לי מה לתת לו חוץ מכמה ביסקוויטים יבשים בצורת שידורים חוזרים. גם הבונבוניירות של אמצע השבוע מליגת האלופות וממבחר הליגות האירופאיות לא מספקת את יצריו הפראיים. כי איך אפשר, לנגד איצטדיוניה המשובחים וכדורגלניה המוכשרים של אירופה, לשאוג בפראות "יוסי אבוקסיס – יא חתיכת זבל!!"?
לא רק שאין יוסי אבוקסיס, גם חבורת הדוגמנים המיליונרים שמסתובבת על הדשא לא נראית כמו זבל.
אי אפשר לשחרר יצרים ואגרסיות מול כדורגל אירופי כשם שאי-אפשר לעשות זאת מול יצירת אמנות משובחת. תנסו לדמיין את עצמכם שואגים באמצע מוזיאון הלובר "מונה ליזה יא בת-של של זונה, שתשרפי אמן!!". נכון שזה לא מסתדר?
אבל הגבר הישן לא מרפה ממני. "אחי, הכדורגל זה המעוז האחרון שלנו" הוא נוהם לעברי. "זה הדבר היחיד שמפריד בינינו לבין טביעה בים ורוד ודביק של לבבות, פרחים ושירי אהבה אס-אם-אסיים "תעשה משהו יא חנאנה!"
אני מסתכל עליו. הוא די חמוד עם הכפכפים האלה והגופייה.
"שששש" אני מרגיע אותו, מלטף ברוך את התלתלים על כתפיו. "בקיץ יש אליפות אירופה ואולימפיאדה ומי יודע? אולי אפילו יגיע איזה צו מילואים שישחרר אותך מכלאך להרבה זמן".
הוא מסתכל עלי בבוז. כן, אני יודע. זה לא מספיק. עד הקיץ יש עוד הרבה זמן וצו המילואים – מעשה שטן ושאול מופז – מבושש להגיע.
אני יודע שיש משהו בדבריו: סטאטוס-קוו שנשבר לא חוזר ובמקומו מתגבש אחר, טוב פחות.
ובינתיים החשדנות אוכלת בי בכל פה: בכל פעם שהיא זורחת לעברי עם המשפט "אולי תוציא את הזבל?" אני שומע צליפת שוט בתוכי. בכל פעם שאני רואה אותה שוכבת מכורבלת עם החתולה ושתיהן מגרגרות בהנאה אני מתמלא זעם כבוש ומשוכנע שהן רוקמות נגדי איזו מזימה נשית.
וכשהיא מתקרבת לעברי בשביל החיבוק שאחרי מכים בי חזיונות של פרשים לבושי שחורים דוהרים על סוסיהם, מעלים כפרים באש וגוררים נשים קרועות-בגדים בשערותיהן.
משחק השבת היה עבורי מעין פיצוץ מבוקר של גבריות ישנה. אפשרות לתת מנוחה לגבר החדש והמתוסבך, המחפש את דרכו בעולם שכלליו השתנו. לאפשר לו לרענן את מצבורי האנרגיה שעובדים כל השבוע במלוא המרץ כדי להחזיק את הגבר הישן כלוא היטב הרחק מעיניי הציבור ומעיניי זוגתו שמשוכנעת כי מצאה את המושלם בגברים.
בא הפיי-פר-ויו וחירב את המנגנון העדין הזה המושתת על מערכת שלמה וכנה של פשרות ואיזונים.
ועד שלא יימצא פיתרון, שלא תתפלא זוגתי אם אני מטיח את אגרופי בחלון המכונית למשמע המשפט התמים: "אולי תפתח מפה?"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
גבר ישן (רואים לפי הזיפים)