מושב לצים - הבלוג של ישי

הידיעה על מנוע הסילון החדש והמהפכה האווירית שהוא מבשר, תפסה אותי לא מוכן. אין הכוונה לכך שלא ידעתי שזה יבוא: בתור ילד ממושקף חובב מד"ב (טוב זה קצת אנכרוניסטי. את המשקפיים קיבלתי רק בגיל 17) כבר ידעתי על המנוע הזה לפני לפחות עשור. יותר מזה - אני המצאתי אותו.
תצחקו עד מחר. תצחקו אפילו עד שנת 2025 - השנה בה צפוי המנוע לעלות על אזרחי, אבל אני המצאתי אותו. ידעתי שהוא יהיה, דמיינתי אותו - והוא בא. אבל לא זה העניין שברצוני לדון בו. את התמלוגים שמגיעים לי אני אדרוש ישירות מנאס"א ואז ארכוש לי אי יווני קטן ואפרוש בו לגמלאות.

אין לי גם כוונה להאנח בצדקנות לנוכח העובדה שההישגים הטכנולוגיים הכבירים ביותר של האנושות הם תמיד, בראש ובראשונה, פיתוחים צבאיים. נראה שפוליטיקאים מאז ומעולם להוטים יותר לאשר תקציבי-עתק ליומרות צבאיות גרנדיוזיות מאשר ל - רחמנא ליצלן -  חידושים שפשוט יעשו את חיינו לנוחים יותר. ואל תגידו לי שמוטב שיאשרו ככה מאשר שלא יאשרו בכלל. לא רוצה לשמוע.

לא, את הסוגיות כבדות המשקל האלה אני משאיר לפרשנים ולמתיימרים-להיות-פרשנים.
אני רק מבקש לתהות איזו השלכה עצומה תהיה להמצאה המופלאה על חיינו, על תרבותנו, על הרגלינו.

ההשלכה הראשונה והטראומטית ביותר תהיה על ענף הסטנד-אפ קומדי. אלפי קומיקאים עתידיים ימצאו עצמם מתדפקים על דלתות לשכת התעסוקה, אומללים שכמוהם. אופציות קומיות אינסופיות הגלומות בארוחות-מטוסים יתפוגגו באחת מן העולם. הו, האימה.

והבוטנים? אתם חושבים שיגישו בוטנים בטיסות האלה?

לא, זה מטריד אותי כי רק לפני כמה שנים קראתי שחברות תעופה מוותרות על הבוטנים כיוון שהתברר שיש איזה 4 אנשים על פני כדור הארץ שסובלים מאלרגיה קטלנית לאבק-בוטנים. בינתיים התברר שההרגל חזק מהן והבוטנים המשיכו לסכן את הנוסעים חסרי הישע. לרגע נדמה היה שידם של חובבי הבוטנים על העליונה, עד שהגיע המנוע החדש והנחית מכת מוות על שקיות הבוטנים הקטנות האלה זצ"ל.

והארוחות הו, הארוחות. מה יהיה עליהן? מה יהיה על האומלטים מעלי האבק, על כוסות המים הקטנות האלה, על הסכו"ם הזערורי? מילא שהטיסות יתקצרו ולא יהיה זמן להגיש את האוכל, מישהו באמת יכול לחשוב על אוכל במהירות של 8000 קמ"ש?

חברות התעופה תצטרכנה לחשוב על העניין. לא לארוחות, כן לשקיות ההקאה. רצוי שתיים לכל מושב: אחת בשביל ההמראה הופכת הקרביים והשנייה בשביל המעבר למהירות שיוט רגילה.
בעצם, כל הקונספט של שקיות ההקאה צריך להשתנות. לא עוד שקיות. מעתה צריך לחשוב במושגים של שקי-הקאה, מיכלי הקאה, שירותים כימיים לכל נוסע.

ובכלל, המהירות הזאת, 8000 קמ"ש! נכון שפה ושם בכביש הערבה ניתן למצוא נהג או שניים שמגרדים את המהירות הזאת מלמטה, אבל עדיין מדובר בהישג מרשים. 7 פעמים מהירות הקול.

עכשיו, אני לא בדיוק פיזיקאי ואפילו לא מנוי על "מדע פופולרי" אבל אם אני מבין נכון, המשמעות של לטוס מעל מהירות הקול פירושה שאם אני צועק במטוס (נניח: "דיילת! עוד שקית הקאה!"), אף אחד שנמצא לפני לא ישמע אותי! לא? כי הקול שלי נשאר מאחור. לא? או שיש פה איזה איזה עיקרון שאני לא מכיר? נו שוין.

שעה וחצי ואתם בניו-יורק. חשבתם על זה?
מה זה אומר? שאם נניח אמצא עבודה בניו-יורק, אוכל להיות שם בבוקר ואפילו להספיק ללגום כוס קפה או שתיים בזמן שאתם עוד תזדחלו בפקקים באיילון.
זאת, כמובן, בהנחה שלא אתקע בעצמי בפקקים בדרך לנתב"ג.

וזה מזכיר לי את הסיפור על ההוא שקנה טוסטוס. שאלו אותו החבר'ה: "בשביל מה לך טוסטוס?". ענה: "מה קרה לכם? אני קם בבוקר ב-7, שותה קפה עד 7 וחצי, עולה על הטוסטוס ותוך חצי שעה אני בפתח תקווה!". חלפו חודשיים והחבר'ה רואים אותו נוסע באוטובוס. "מה קרה?". "אל תשאלו, מכרתי את הטוסטוס". "אבל אמרת שכל בוקר אתה תוך חצי שעה בפתח תקווה!" תמהו החבר'ה. "כן, באמת כל בוקר הגעתי ב-8 לפ"ת, אבל אחרי חודש התחלתי לשאול את עצמי רגע, מה לעזאזל יש לי לעשות בפ"ת?"