מושב לצים - הבלוג של ישי

מכירים את הדברים האלה שקורים רק בסרטים? למשל, הפושע שמחליט לנאום ולגלול בפני קורבנו את כל תכניתו השטנית במקום ללחוץ על הכפתור שיפוצץ את הבניין? או אם מכונית נוסעת על המדרכה לעולם יהיה שם דוכן ירקות שעומד בדרכה?

לאחרונה שמתי לב לעוד שתי תופעות, לאו דווקא משמעותיות, אבל שבהחלט מציקות לי.

תעלומת דלת השירותים הננעלת

זו לא סצינה מאד נפוצה, אבל היא מספיק נפוצה כדי לטרוד את מנוחתי הטרודה ממילא. הכוונה שלי היא לסצינה שבה הפושע דוחף את קורבנו באיומיי אקדח לתוך השירותים הציבוריים ואז נועל את הדלת מבפנים כדי לבצע בו את זממו (נניח, לגלול בפניו את תכניותיו) . או נניח בחורה שמושכת את הבחור לתוך השירותים ונועלת את הדלת כדי.... לנהל איתו שיחה מאד חשובה.

לא יקרים שלי, אני לא מתכוון לדלת תא השירותים שבכל חברה מתוקנת מקפידים לשים עליהם מנעולים (וגם בחברות לא-מתוקנות, אלא ששם הם תמיד שבורים או תקועים). אני מתכוון לדלת הראשית של חדר השירותים, הדלת החיצונית.

שכה אנדוד במנהרות הביוב אם ראיתי מימיי דלת של שירותים ציבוריים שמפתח קבוע בה. בחיי האסלה הקדושה שבדקתי כל שירותים ציבוריים שהייתי בהם מאז שמתי לב לעניין לראשונה - בארץ ובחו"ל.

נכון, לא הייתי בארה"ב, אבל אני מתקשה להאמין שהאומה הדגולה בתבל תאפשר למחדל שכזה להתקיים בקרבה. פשוט, כי זה לא סביר, זה לא הגיוני, זה מערער את יסודות הקיום וחותר תחת אושיות ההוויה האנושית.

מעבר לפגיעה במרקם החברתי העדין (נשים שנורא צריכות להשתין), קביעת מפתח בדלת של שירותים ציבוריים הופכת את השירותים לבעלי פוטנציאל הפקעה מידיי הציבור. נעילתם מנתקת את השירותים מהספירה הציבורית והופכת אותם לאקס-טריטוריה בעלת קיום עצמאי בלתי תלוי.

במילים אחרות: המנקה הרוסיה לא תוכל לדחוף את הראש פנימה בדיוק כשאתה רוכס את המכנסיים.

בעוד תא-השירותים הופך לקפסולת-התרוקנות פרטית מרגע שאתה נועל את הדלת (או מניח עליה את הרגל מבפנים, ע"ע חברות בלתי-מתוקנות), הרי שהשירותים הציבוריים כמכלול חייבים להשאר מחוברים למרחב הציבורי - באגף אחורי נידח, אבל מחוברים.

כי באמת, לא מספיק שדוחפים לנו אותם בקצה הקניון (קניון רמת אביב, אתם עוד תשמעו מעורך הדין שלי), אתם רוצים גם שנאפשר לכל מיני בני-תשחורת פוחזים לנעול אותם מבפנים ולקיים בתוכם מיני מעשים ר"ל, בעודנו מתנודדים כלולבים בחוץ?

עד כאן.

לכל איש יש שם. ורק לו

עוד תופעה מוזרה שמתקיימת רק בסרטים היא שלעולם לא תמצאו בהם שני אנשים בעלי אותו שם.

כל אחד מאיתנו נתקל לעיתים מזומנות באנשים ששמם זהה לשלו (אלא אם כן קוראים לך חבצניה, ר' ירמיה לה, 3).

אני מודה שלמרות שמי הקלאסי והחוצה-דורות זה לא קורה לי הרבה. אבל לאנשים שיש להם שמות קצת יותר נפוצים אני בטוח שזה קורה לפחות כמה פעמים בשבוע. יותר מזה, אם קוראים לך בשם ממש בנאלי, נניח משה, סביר להניח שיש בסביבתך הקרובה כמה משה'ים אחרים שנמצאים שם באופן קבוע.

בכלל, אני חושב שמשה שלא נתקל תקופה ארוכה במשה אחר הוא או כלוא בצינוק (למרות שסביר להניח שגם לסוהר שמביא לו את האוכל קוראים משה), או שרוי בתרדמת, או עוור וחירש.

אבל לא בסרטים. שם, כדי לא לבלבל את בולסי הפופקורן, מקפידים שלכל דמות יהיה שם אחר. אפילו אם קוראים להם בשמות הכי מעפנים והכי לא מקוריים כמו ג'ון או ג'ק או בוב.

המקרה היחידי שבו יהיו שני אנשים עם אותו שם יהיה זה שבו הכפילות חיונית לעלילה (למשל ב"ביג ליבובסקי"). כאילו שדברים מופלאים חייבים לקרות לך אם פגשת אדם ששמו כשלך.

זה מזכיר לי את הבדיחה על האמריקני שהגיע לבייג'ינג, שם נקבעה לו פגישה עם קולגה סיני שכל מה שהוא יודע עליו זה שקוראים לו צ'אנג.

בקיצור, הוא מגיע לנקודת המפגש שנקבעה ולא רואה אותו. הוא מסתכל חסר-אונים על ים האנשים שברחוב ולא יודע מה לעשות. בלית ברירה הוא צועק לעבר ההמונים "צ'אנג!".

חצי מהאנשים ברחוב מסתובבים אליו.

מהצד השני של הרחוב צועק אליו אמריקני אחר "?Who".

כל שאר האנשים ברחוב מסתובבים אליו.