מושב לצים - הבלוג של ישי

זה לא ממש פופולרי בימינו (או אי פעם) ללכת ללמוד היסטוריה. יש לזה סקס-אפיל של דירת-זקנים (כולל הריח הזה). כשחושבים על היסטוריון מדמיינים איש ממושקף, רכון על ערימת ספרים וניירות ומפשפש בהם בחשיבות לאורה של מנורה קטנה (כי אין לו כסף לגדולה, כנראה).

ובכלל, הדימוי הכללי הוא יבשושי משהו, חסר חיים, שלא לומר מת (!).

הלא עינינו נשואות לעתיד, אל האופקים המבטיחים של הטכנולוגיה, התקשורת, תעשיית המידע.

למה הנודניקים הממושקפים האלה מתעקשים להמשיך לנבור בעבר?

בסדר, הם רוצים להסביר לנו מה היה כדי שנבין מה יהיה ("מי שמסתכל יותר רחוק אל העבר, רואה יותר רחוק אל העתיד" אמר צ'רצ'יל), אבל האמת היא שזה חסר חשיבות. אתה יכול להביא מאה הוכחות שישו (נניח) לא היה ולא נברא - האם זה משנה במשהו את העולם שלנו? מוביל אותו למקום טוב יותר? והרי ממילא יקפצו עליו 100 היסטוריונים אחרים ויביאו 101 הוכחות לכך שהוא דווקא כן היה.

וזה בדיוק העניין: היסטוריונים מתווכחים עד עצם הרגע הזה האם מלחמת העולם ה-1 זירזה את המהפכה הקומוניסטית ברוסיה או שמא עיכבה אותה, ותמיד קופץ איזה נודניק שטוען שזו בכלל לא הייתה מהפכה ובטח לא קומוניסטית.

עוד אלו מתווכחים (במשך כמעט 70 שנה), והנה נגוז לו הקומוניזם. ואם מישהו חשב שזה יהפוך את הויכוח ללא-רלבנטי - טועה! עכשיו יש נושא חדש לויכוח (האם הקומוניזם התפורר, התפרק, נקטע, נגדע, התמסמס או התפייד. ותמיד יקפוץ אותו נודניק מקודם ויגיד שהוא מעולם לא היה), והויכוח הישן רק הופך רלבנטי מתמיד והפעם מתנהל בעוצמה אפילו גבוהה יותר, לאחר שנפתחו כל מיני ארכיונים עלומים ברוסיה שבמקום לתת תשובות סיפקו עוד שאלות.

בקיצור, בשביל מה זה טוב.

אבל לא בדיוק על זה אני רוצה לדבר, אלא על תלאותיו של הסטודנט להיסטוריה.

נורא קשה להסביר לאנשים בשביל מה זה טוב. בעולם שרואה את הכל דרך הפס המגנטי של כרטיס האשראי קשה לדבר על "הבנה של תהליכים", "כלים לניתוח מצבים משתנים", "הרחבת אופקים", "אתגרים אינטלקטואליים" ושאר מושגים יפים שאי אפשר לתרגם אותם למאני-אין-דה-בנק.

גם הטענה שזה יכול לשמש בסיס טוב לתחומים אחרים מתקבלת די בזלזול. ביל גייטס לא למד היסטוריה לפני שפנה לעולם המחשבים וההיי-טק.

אני גם לא אנסה לשכנע. עייפתי מכך. אבל אני כן יכול לשתף את קוראיי הרבים (?) בתגובות ובסוגי המגיבים.

המתנשא בהפוך-על-הפוך

זה האיש שאומר "אח, הלוואי והייתי הולך ללמוד היסטוריה" ומבט חולמני בעיניו. יש המרחיקים ואומרים "אילו הייתי יכול היום לבחור מחדש..."

לשאלה "אז מה למדת?" הוא עונה "משפטים".

וזה מעצבן. כי זה לא שהוא לא יכל ללכת ללמוד היסטוריה, הוא פשוט העדיף משפטים. למה? כי הוא מניח כרגיל שזה "פרקטי" יותר (לא להאמין, אבל עדיין מוכרים לפרחי-משפטים את הלוקש ש"אין עורך-דין שאין לו עבודה").

וזו התנשאות, אבל בהפוך על הפוך: הוא מציג את ההיסטוריה כתחום לימודים כה נשגב עד שאינו רואה עצמו ראוי ללכת ללמוד אותו, אבל בעצם אומר שזה "לא פרקטי". לא פרקטי עלק. יש היום בארצנו איזשהו מקצוע פרקטי חוץ מטייס אפאצ'י ופתולוג?

המוטרד

משפט מפתח: "צריך לקרוא הרבה, לא?"

זה די מוזר שזה מגיע מאנשים שמכירים אותי היטב ויודעים שאם יש תכונה אחת שמאפיינת אותי הרי שזו קריאה. והרבה. אז מה הקטע? סתם לבאס?

והאמת היא, אתם מכירים תחום לימודים שלא צריך לקרוא בו הרבה?

הפולני

משפט מפתח: "מה עושים אם זה?" שזו דרך אחרת לומר "זה לא שווה כלום".

מה עושים עם זה? דוחפים לתחת, בסדר?! כזה אני, אוהב לדחוף דברים לתחת! ובעיקר תעודות עשויות מנייר משובח.

כאילו, לא מספיק שאני בעצמי מתחבט בכך ומתייסר, צריך לבוא איזה נודניק ולתחוב את זה בפניי? יאללה, שוסאנאם (?).

הפולני המעשי

משפט מפתח: "אז מה תעשה עם זה, תהיה מורה?"

כלומר, לא רק שהוא חוזר על ה"מה עושים עם זה" הפולני, הוא גם מתנדב לענות.

מילא זלזלת בהיסטוריונים, עכשיו אתה מזלזל גם במורים?

חכו חכו, עוד מעט יכפילו את המשכורות של המורים ויקצרו את שבוע הלימודים שלהם, ואז נוכל לצחוק על כל מובטלי ההייטק.

החושב קדימה

משפט מפתח: "למה אפשר להמשיך לתואר שני עם זה?".

טוב די, נמאס לי.

יש הרבה סיבות למה. אבל האמת היא שהסיבה האולטימטיבית היא שזה מעניין אותי. 'צטער.

יותר טוב מזה?

ויש עוד משהו. אני יודע מה אני שווה. אני מאמין ביכולות שלי, באינטלקט שלי וביכולתי לרדת לבוסית פוטנציאלית. החברה שלנו דורשת תואר אקדמי? אין בעייה, אני אספק את זה. אבל השאלה אם אני אי-פעם אעשה משהו עם החיים שלי תלויה בי, כך אני רוצה להאמין, ולא בחתיכת תעודה מחורבנת.

אה כן, וכמובן, בפקולטה למדעי הרוח יש את הבנות הכי יפות, וגם הכי הרבה מהן (יותר משיעורן בכלל אוכלוסיית הסטודנטים).

(ואיילה מבקשת להוסיף: "וגם הכי אהבלות". נו, טוב)