מושב לצים - הבלוג של ישי

חדשות ערוץ 10 הביאו אותה היום בחשיפה היסטרית: במצרים פועל מוזיאון המנציח את "מלחמת רמדאן" (שידועה יותר אצלנו בשם "מלחמת יום כיפור") ושומו שמיים, מציג את המלחמה כניצחון מצרי. הכתב החרוץ טרח כמובן להזכיר לצופים ההמומים את העובדות ההיסטוריות: מצרים איבדה במלחמה 15 אלף חיילים. ישראל רק אלפיים ומשהו.

באמת חשיפה: במדינה נחשלת עם משטר סמי-דיקטטורי פועל מוזיאון המייחס למדינה נצחונות לא-לה. אכן תופעה שלא נתקלנו בה מעולם, בטח שלא באזורנו. והעולם רואה ושותק.
משום מה אני מסרב להתרגש מעזות המצח המצרית. יש במצרים כמה וכמה דברים מטרידים יותר ממוזיאון מלחמת רמדאן.

אתם מכירים מדינה שלא מייחסת לעצמה נצחונות שלא היו ולא נבראו? למה ללכת רחוק? לפעמים אני נזכר בדברים שתחבו לנו לראש כשהיינו ילדים ומתפלא איך לא יצאתי לאומן מיליטריסטי עם סכין בין השיניים ודגל בתחתונים. מורה אחת הודיעה לנו פעם ש"ישראל מעולם לא הפסידה במלחמה"; כולנו מכירים את "הניצחון המזהיר" של מלחמת 67' שהביא עלינו את קללת השטחים וההתנחלויות (ושנהרגו בה בערך אותו מספר חיילים כמו ב-73'). אבל בתי הספר בישראל לא נותנים לתלמידים להתמודד חלילה עם דעות וקולות אחרים. עד היום אני זוכר איך לפני 7 שנים, במלאת 30 למלחמת ששת-הימים, קראתי מוסף מיוחד בעיתון שהוקדש לכך ולא הבנתי למה כל הכותבים, שמאלנים ארורים שכמותם, מתעקשים להגיד שבעצם, בראייה לאחור, הפסדנו במלחמה הזאת בגדול.

אבל נחזור למוזיאון. אז המצרים ניצחו או לא? לפי מדד הגופות של ערוץ 10, בודאי שלא. האם הפסידו? לא בטוח. האם ישראל הפסידה? אין ספק.
מעבר לסוגייה הנדושה של "האם יש בכלל מנצחים במלחמה" (אין, בדקתי) וגו', העובדות הן שישראל הופתעה, חטפה מכה איומה ולבסוף, בסיוע אמריקני נמרץ, הצליחה לדחוק את האויב בחזרה לגבולותיו. כל הכבוד לצה"ל, כל הכבוד לאריק-שרון-גיבור-ישראל וכל הכבוד לדוד סם שהצליח להתפנות מעיסוקיו בדרום-מזרח אסיה. הפרחים לקיסינג'ר.

עוד אומרות לנו העובדות שרק כמה שנים מאוחר יותר הצליחו המצרים להשיג את מטרתם, הפעם בדרכי שלום, והחזירו לריבונותם את חצי-האי סיני. אז מי ניצח?
נכון, מצרים למדה לקח חשוב לפיו רק בדרכי שלום אפשר להשיג הישגים מדיניים, אבל היא גם לימדה את ישראל לקח חשוב: ששום פיסת קרקע לא שווה את אימת המלחמה. גם לא כזאת שמנצחים בה. אבל אילולא מלחמת יום כיפור לא היתה ישראל ממהרת להחזיר את סיני ואולי היה נדרש עוד סיבוב-דמים. זו ספקולציה כמובן, אבל מבוססת היטב.



האם, הבן ורוח הקונספציה. גם המצרים לא כל כך נחמדים

המוזיאון הזה הוא בדיחה, אין ספק. השאלה היא אם כל בדיחה שכזאת ראויה להכנס למהדורת החדשות המרכזית. כי אם כן, אני יכול להפנות את כתבי ערוץ 10 לעוד כמה וכמה אתרים המנציחים ניצחונות מומצאים. אפילו לא צריך פספורט בשביל להגיע אליהם.
נראה שיותר מכל זו עוד כתבה של טפיחה-עצמית-על-השכם-בהפוך-על-הפוך בנוסח "נו, תראו את הוילדע-חייעס. נכון שאנחנו יותר מוצלחים?" כן נו, אנחנו יותר מוצלחים, יותר יפים, יותר רודפי-שלום. אנחנו המדינה היחידה באיזור שהפרלמנט הבלתי-מתפקד שלה נבחר בבחירות דמוקרטיות. אור לגויים.

אבל שיקולי המערכת של חדשות ערוץ 10 לא כל כך מעניינים אותי. אני גם חייב להודות שבעיני זו עדיין מהדורת החדשות הכי מוצלחת בטלויזיה.
החשיבות האמיתית של הכתבה היא בכך שהזכירה לנו (טוב, לי) שוב שאין שום קשר בין תודעה היסטורית לבין העובדות, בין הדימויים ההיסטוריים לבין האירועים האמיתיים, בין מה שצרוב לנו בדי-אן-איי הלאומי לבין מה שכתוב בספרי ההיסטוריה. זה נשמע בנאלי ומובן מאליו, אבל צריך לזכור שהדימויים האלה הם שבסופו של דבר מכתיבים מדיניות, לא ניירות שזזים מצד לצד באישון לילה בבית-מלון יוקרתי, בין שרים שמשוכנעים שהם משנים את מהלך ההיסטוריה ע"י החלפת המלה "כאשר" בביטוי "אם וכאשר".

המוזיאון הטפשי הזה לא משנה ולא מזיז. הוא בסך-הכל מבטא תפיסה די מקובלת במצרים, לא מכתיב אותה. מנציח אותה? אולי, אבל דימויים היסטוריים לא זקוקים להנצחה מוזיאונית. יש להם נטייה להשאר בסביבה גם בלי עזרה. נהפוך הוא, דווקא כאשר מנסים להנציח אותם הם הופכים לבדיחה עצובה ומתמסמסים.
אולי כמה מוזיאונים אוויליים כאלה בישראל יעזרו לנו להשתחרר מכמה תפיסות היסטוריות מעוותות. נתחיל מזה שלא יקרה כלום לנפשם הרכה של ילדי ישראל אילו ידעו שרק כפסע היה בין מדינת ישראל לתהום במלחמת 73'. לא יקרה כלום אילו ידעו שבעצם הפסדנו שם. מי יודע, הקוראת לימור לבנת, אולי כשיגדלו, לא יופתעו לקרוא זאת בספרים ובטורי-הדעות ולא יתחזקו כמוני בשמאלניותם התבוסתנית.