מושב לצים - הבלוג של ישי

באיחור מסויים, לא כל כך אופנתי, אני פותח את ארועי יורו 2004 בבלוג.

בינתיים סגרנו כבר סיבוב ורבע של משחקים ואני טרם מצאתי זמן בין העבודה-לימודים-משחקים כדי להגג קצת על הנושא שאני הכי אוהב לכתוב עליו. וחבל, כמובן.

אז מה היה לנו? פורטוגל נפלה וקמה, יוון הפתיעה פעמיים, ספרד מחזיקה מעמד (אל דאגה, הם לא יגיעו יותר רחוק מחצי הגמר ואני נדיב איתם), רוסיה מכורתי חוזרת הביתה, שוויץ משעממת (עוד נחזור אליהם), קרואטיה גם, אנגליה לוזרית, צרפת האמא של הווינרים (גם אליהן נחזור), שבדיה תותחים, בולגריה אפסים, איטליה מחליאה אותי (ונותרת המועמדת מספר 1 שלי), דנמרק מקסימה אותי כרגיל, לטביה סימפטים, צ'כיה מזכירים את גרמניה בימיה הטובים, הולנד מעצבנת אותי וגרמניה? טפו טפו.

הרמה? ככה ככה. דרמות? יש. טעויות שיפוט איומות? אין. גולים יפים? נו. גולים בכלל? אין הרבה.

בקיצור, אין טענות אבל גם אין אורגזמות בשרשרת. כמו בחיים.

ובכל זאת, רציתי להתעכב על כמה עניינים.

קודם כל, סוגיית גרמניה. אני אוהד של גרמניה מאז ומתמיד. לא תופעה נפוצה בארצנו ובכלל.

למה? ראשית, זה שכולם שונאים אותם, זו כבר סיבה מצויינת מבחינתי לאהוד אותם. אבל זו כבר פרשנות בדיעבד. את האידאולוגיות, כידוע, מפתחים לאחר מעשה.

הסיפור האמיתי הוא כדלקמן. השנה: 1982. הרקע: גביע העולם בספרד. המקום: הבית של סבתא שלי. האירוע: ארוחת הארבע המסורתית של מוצאי שבת (הידועה גם כ"הפרעסעראיי").

אני בן חמש וחצי. ילדון קטן שיושב בשקט וטוחן סנדביצ'ים עם ביצה. ברקע דולקת הטלוויזיה ומקרינה תקצירים (או שמא משחק בשידור ישיר) מגביע העולם.

סבתא מגיעה מכיוון המטבח כשידיה עמוסות מכל טוב, מתעכבת מול הטלויזיה שבדיוק מקרינה שער. "וואו איזה גול!" מכריזה סבתא בסיפוק.

דממה. כולם קצת בהלם למראה פרץ הרגשות הלא-יקי בעליל. את השקט המעיק שובר דוד יוסי בעוד אחת מבדיחותיו הדלוחות: "אמא, את אוהדת של נבחרת גרמניה?" כולם מגחכים.

סבתא לא מכחישה ולא מודה, אבל מבחינתי נפל דבר. במעמקי תודעתי נצרב: סבתא אוהדת גרמניה. כלומר, גרמניה הם הטובים.

רק בגיל מאוחר יותר עשיתי כמובן את כל ההקשרים הדרושים. אבל בשלב זה כבר היה מאוחר מדי. כידוע לכל אוהד כדורגל, מכונית, בית, אשה ואזרחות אפשר להחליף. קבוצה - לא.

כשהייתי בן 9, טרם סגור לחלוטין על הסוגייה העדתית ועל שאלת יחסי גרמניה-ישראל לאן, פרץ במקסיקו גביע העולם של 86', שהוא מבחינתי הארוע המכונן של תודעת הכדורגל שלי.

בדרך שלא ברורה לי עד היום, הצלחתי לצפות ברוב המשחקים, וכמובן שתמיכתי היתה נתונה לגרמניה, אבל עדיין לא הייתי לגמרי נעול על כל עניין הכדורגל הזה שעדיין היה חדש עבורי.

האירוע שקשר אותי סופית לגרמניה היה דווקא, בדיעבד, המשחק המפורסם ברבע הגמר בין אנגליה לארגנטינה. כזכור, המשחק הזה סיפק את שני הגולים המפורסמים ביותר בהיסטוריה, שניהם של אויב הציבור מספר 1 הלא הוא דייגו ארמנדו מראדונה ימ"ש.

למי שלא זוכר או יודע, השער השני במשחק נכבש לאחר סלאלום מדהים של מראדונה שהשכיב את כל הגנת אנגליה וגם את השוער. אבל השער הראשון הוא זה שנחרט עמוק יותר בתודעה, הלא הוא שער "יד האלוהים" המפורסם בו "נגח" מראדונה הגמד בכדור מעל ידיו של המושטות של פיטר שילטון החסון, שוער נבחרת אנגליה, וכבש. כל העולם ואשתו (וגם בחלל החיצון) ראו שמראדונה השתמש בידו. חוץ מהשופט.

יד האלוהים בפעולה

אילו הייתי מבוגר ובעל זיכרון ארוך יותר, אולי לא הייתי כל כך מתקומם. היום אני יודע שזו באמת היתה יד אלוהים שהתערבה שם. אנגליה בעצם נענשה על ה"שער" שכבשה בגמר גביע-העולם 1966 נגד...גרמניה, כאשר כל העולם (שוב הוא) ראה שהכדור שבעט ג'ף הרסט לא עבר את הקו. חוץ מהקוון הטורקי כמובן.

אבל אני הייתי רק בן 9 וחוש הצדק שלי התקומם. בשביל ילד בין 9 שלא מבין עדיין שככה מתנהל בעצם העולם מדובר היה ברעידת אדמה מוסרית, בחורבן הבית. ככה עושים? לרמות? לעיני העולם כולו? מה זה פה, שכונה? מראדונה ונבחרת ארגנטינה סומנו על ידי כפושעים, כמפירי חוק, כמוקצים מחמת מיאוס.

כאשר המשיכה ארגנטינה וגם זכתה בגביע תוך ניצחון בגמר 3:2 על גרמניה הבנתי שאין צדק תחת השמש ורשעים לעולם יעלוזו.

תחת הרושם של שער "יד האלוהים" הפכה נבחרת גרמניה לבנת-המדים לנציגת כוחותיו של המשחק ההוגן, הספורטיבי. מראדונה וחבורתו הצטיירו כשליחיו של שר האופל.

איזה כיף זה להיות בן 9 ולראות את העולם בשחור-ולבן.

דייגו השמן בבטן יש לו בן

בגביע העולם 1990 באיטליה שוקם קצת חוש הצדק שלי. גרמניה נקמה עם 1:0 קטן מפנדל שלא היה ולא נברא וזכתה בגביע. טחנות הצדק טחנו מהר לשם שינוי. האיזון חזר לקוסמוס.

ומאז, לטוב ולרע (בעיקר לרע) אני עם גרמניה.