אחרי שסגרנו את תיק גרמניה, עדיין נותרו כמה עניינים פתוחים.
בעד מי אני היום
הבעייה המרכזית בטורנירים בינלאומיים היא השאלה של "בעד מי אני היום". כל אוהד כדורגל אמיתי מכיר את הדילמה הזאת.
מבחינתי, כל עוד מדובר במשחק של גרמניה אין לי בעייה. העניינים מסתבכים כאשר מדובר בכל משחק אחר. זו לא שאלה של מה בכך. אני לא יכול להיות ניטראלי. אין מלה כזאת בלקסיקון שלי (נבחרת שוויץ שבו בשקט. תכף נדבר עליכם).
לפיכך, עולם הכדורגל שלי מתחלק בצורה די פשוטה לטובים, רעים וגוש המדינות הבלתי מזדהות, כמובן. לפני תחילת הטורניר עושים מיפוי של הנבחרות ומציבים כל אחת תחת הקטגוריה המתאימה. מאד פשוט. למשל: איטליה, שוויץ, פורטוגל, אנגליה - רעים. גרמניה, הולנד, צ'כיה, דנמרק - טובים. ספרד, צרפת (!) - בלתי מזדהות.
סבך של שיקולים
אני לא אכניס אתכם לסבך השיקולים שלי לגבי מי בטובים ומי ברעים. זה גובל במחלת-נפש. מספיק אם אומר שיש לי טיעונים מוצקים לכל שיקול. טיעונים הנובעים מכמה סעיפים עיקריים: היסטוריה, רגשות לאומיים, הערכה כללית של המדינה, פילוסופיית-כדורגל (וזה למה איטליה ברעים והולנד בטובים), אופי האוהדים, אידיאולגיה (תופס בעיקר ברמת הקבוצות שם אהדתי נתונה בד"כ למועדונים בעלי הרקע הסוציאליסטי. חוץ מהפועל ת"א, כמובן), וכמובן החשוב מכל: זה טוב ליהודים או לא.
בשקלול זהיר של מרכיבים אלה ואחרים תוך בחינה קפדנית של כל אחד ואחד מהם אני מחליט מי בטובים ומי ברעים. כשאני לא מצליח להחליט, נשלחת הנבחרת אחר כבוד ליציע הבלתי-מזדהות.
ולמען לא אחשד בקיבעונות, אומר שהמערכת אינה קשיחה. בהחלט יש תזוזה של נבחרות מגוש לגוש בהתאם לאירועים היסטוריים, התעדכנות של תפיסות העולם שלי וסתם גחמנות לשמה.
כך למשל, עברה לאחרונה נבחרת צרפת ממקומה בצמרת הנהגת גוש הרעים (הידועה עד לאחרונה כ"ציר הרשע המשולש" וכוללת את הקיסרית ארגנטינה וסגניתה ברזיל), לגוש הבלתי-מזדהות. וסיבותיי עימי.
את מי אתה אוהב יותר - את אבא או את אמא?
העסק מסתבך כאשר שתי נבחרות מאותו גוש נפגשות. רעים מול רעים, טובים נגד טובים.
או אז יש צורך בהתבוננות עדינה יותר ובשיקלולים זעירים כדי לבחור. במקרה כזה, עשויה גחמה רגעית להכריע.
לפעמים, בהעדר החלטה, אני מפעיל את "מבחן הרגש הטהור": המשחק מתחיל וכשמובקע הגול הראשון אני נותן דרור לרגשות; אם אני מגיב בשמחה ספונטנית - הקבוצה המבקיעה הופכת לפייבוריטית שלי. אם באסה אופפת אותי - הקבוצה הסופגת זוכה בכבוד.
אין שיקול רציונאלי בבחירה עפ"י "מבחן הרגש הטהור" (וקודם היה שיקול כזה?). סביר להניח שגם לא מדובר ברגש טהור. יש לו בעייתיות נוספת: לפעמים המשחק כל כך משעמם ודל באירועים עד שהרגש היחידי שחולף בנבכי נפשי הוא "המממ... אני רעב". אבל כמוצא אחרון מדובר על פתרון סביר.
"אז תהיה ניטראלי"
יהיה מי שישאל "מה הביג דיל? אז תהיה ניטראלי! תהנה מהמשחק, מהגולים". אנשים כאלה מאוסים בעיניי. יתרה מזאת, הם לא חובבי כדורגל אמיתיים. במקרה הטוב הם טרמפיסטים, במקרה הרע הם מתחזים. אם הייתי רוצה רק להנות מהביצועים הייתי צופה בשחייה צורנית. יותר אסתטי ויותר אקרובטי.
כי כדורגל, בניגוד לכדורסל למשל, יכול להיות לפעמים המשחק הכי משמים עלי אדמות (חוץ מקריקט, המשחק שבו הקהל מזיע יותר מהשחקנים). ובינינו, ככל שהטורניר יותר חשוב ויוקרתי, כך הופכים המשחקים לפחות טובים והגולים מתמעטים.
מה שהופך משחק גרוע למעניין הוא השאלה אם אתה בעד אחת מהקבוצות או סתם ניטראלי. אם אתה ניטראלי, אתה מסתכן בכניעה לשעמום. אבל אם אתה בוחר לך צד, אתה עשוי למצוא את החוויה נסבלת קצת יותר. גם אם הקבוצה "שלך" הפסידה.
ולסיום, עוד משהו על ניטראליות
ככלל, ניטראליות היא דבר בזוי בעיניי, ולכן אני מתעב את נבחרת שוויץ (שכאילו כדי להכעיס גם משחקת כדורגל משמים וחסר מעוף. רגע, מי אמר שהם תמיד ניטראלים? הנה, הם אנטי-כדורגל!). אז נכון שלפעמים צריך להשהות את השיפוט שלך מטעמים כאלה ואחרים, אבל ניטראליות כאידיאולוגיה? כשיטה? טפו!
ניטראליות שווייצרית שכזאת פירושה המנעות תמידית משיפוט מוסרי ואי-נקיטת עמדה בשאלות עקרוניות ומהותיות. זה מוביל לאדישות מוסרית ומכאן הדרך למעשים איומים קצרה. זו מדיניות מובנת כאשר משתוללת מלחמת-עולם שמאיימת על מרקם היחסים העדין בין המיעוטים השונים במדינה, אבל בעיתות שלום זו מדיניות תמוהה, בעיקר כשאתה רובץ בלב-ליבה של אירופה המאוחדת. עם כל הכבוד לעקביות השווייצרית, מדובר לדעתי בשובניזם לאומני חשוך ותו-לא. מדיניות מיותרת של בדלנות והתבדלות בליבה של יבשת שמנסה לגבש מודל חדש וטוב יותר של לאומיות. האמת? מחוכם מצידם. מיקומה של שוויץ יאפשר לה להנות מפירות האיחוד האירופי לכשיהיו, וגם לא לשלם את המחיר תמורתם. הידד.
אגב, חשוב לציין, ניטראליות אין פירושה היעדר-דעה. גם ניטראליות היא סוג של דעה. הבעייה היא לא היעדר דעה (בניגוד למה שחושבים, רוב האנשים נוהגים כך לגבי רוב הנושאים וחיים עם זה טוב מאד). הבעייה היא אי-נקיטת עמדה כשזה מגיע לשאלות עקרוניות. וזה לא בסדר.
בקיצור, היום, בהתמודדות בין הרעים מאנגליה לרעים משוויץ - אני הולך על אנגליה.
ובמשחק בין הבלתי-מזדהים מצרפת לבין הרעים-בהשהיה (בגלל ג'ובאני) מקרואטיה, אני הולך על צרפת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
