| 6/2004
 דברים שמעצבנים אותי ביורו 2004
עולה על טורים: גברי לוי כותב בידיעות אחרונות
טוב, זה קצת לא הוגן כלפי מארגני הטורניר וכלפי "ידיעות" כי גברי לוי מעצבן אותי תמיד. בכל מצב. אולי הכותרת הייתה צריכה להיות "דברים שמעצבנים אותי". וכותרת המשנה: "גברי לוי". נקודה.
אבל האמת היא שגם למארגני היורו וגם לעורכי "ידיעות" יש חלק בהתקפת העצבים שפוקדת אותי למקרא טוריו של הגברי. הראשונים אחראים למחדל משום שהם מתעקשים לנפק ליו"ר ההתאחדות לשעבר כרטיסים למשחקים והאחרונים נושאים באחריות בכך שהם מקצים אינצ'ים יקרים במוסף הספורט לטובת הגיגיו של האיש הנורא הזה. אחריותם של עורכי "ידיעות" כמובן גדולה יותר. אין לי בעיה עם זה שגברי מטייל בפורטוגל, אבל למה למען השם אני צריך לשמוע על כל גרעפס שהוא תוקע אחרי עוד ארוחת-דגים משובחת עם לנארט יוהנסן.
אני מוכן לשלם ביד רחבה למי שיואיל בטובו להסתנן למערכת "ידיעות ספורט" ולנתק את הפקס (יש לי תחושה שגברי, האיש שצוטט פעם כאומר "אינטרנט? אני לא מדבר עם אינטרנט!", לא שולח את הטורים שלו באי-מייל). אם לעורך מתחשק לשים במקום הטור עוד תמונה של בחורה בלבוש מינימלי, לא אגנה אותו הפעם.
בכתיבתו, ממשיך גברי לוי לטפח נאמנה את הדימוי הציבורי שלו: אדם גס-רוח, קולני, נפוח מחשיבות-עצמית, נוטר-טינה, נקמני, נהנתן, יהיר וזחוח. רוצה דעה נוספת? אתה גם מכוער.
בכלל, אני לא מבין למה אנשי הכדורגל שלנו הם טיפוסים כאלה: נטולי חוש-הומור עצמי (או חוש הומור בכלל), מלאי חשיבות עצמית, לוקחים את המקצוע הנהדר שלהם ברצינות כל כך, חפים מביקורת עצמית, קטנוניים, פנקסנים, ממהרים להיעלב ולהעליב, לא יודעים לפרגן, גסי-רוח, עילגים, בורים ועמי ארצות ואם יורשו לי להוסיף, וזה בטח אומר משהו, גם עבי-כרס.
במילים אחרות, למה קוללנו באנשים כמו גברי, שלמה שרף, אברם גרנט (שבדרך כלל לא מזוהה עם שמות התואר האלה אבל רק בגלל שבניגוד לאחרים הוא גם מניפולטור תקשורתי מתוחכם), דרור קשטן השתקן והזועף, האחים לבית לוזון, ועוד אחרים. ולמה לא בורכנו באנשים כמו קואץ' לארי בראון המקסים (שראיון איתו הופיע ב"ידיעות" באותו יום שבו פורסם טורו של לוי), או יענקל'ה גרונדמן ז"ל. אתם יודעים מה? אני מוכן להסתפק גם בעוד כמה קואץ' גילי לנדאו. לעזאזל, אפילו כמה כריסטוף דאום מסוממים יתקבלו בברכה. סר אלכס? מישהו?
בחזרה לגברי. הטורים שלו מוציאים אותי מהכלים. ראשית, הם חרפה עיתונאית, אבל זו לא אשמתו של גברי. הוא לא עיתונאי. שנית, הם ממשיכים את מסורת ההתחשבנות הפומבית של לוי שלא מחמיץ הזדמנות לענות לכל מבקריו באותה נימה שחצנית וזחוחה בבחינת "אני ואפסי עוד". זו חוכמה מאד קטנה לנצל את המקום שניתן לך בעיתון כדי להתחשבן עם "המשמיצים הרשעים", שלפעמים אני חושד שהם קיימים רק בראשו של לוי, שהרי בשביל להיות קדוש מעונה אתה צריך למצוא לעצמך רודפים.
גם אם יש לגברי מבקרים מהסוג המשמיץ והרשע, כדבריו, הרי שהם לא עושים את זה דרך העיתון. אני לא נתקלתי בהם. ולכן, העיתון הוא לא המקום להשיב להם. מה עוד שאותם מבקרים (מי?! מי?!) לא יכולים להגיב באותה דרך. כל תכליתה של ההתנצחות הזאת אחת היא: להאדיר ולפאר את שמו של גברי לוי ולהוות תזכורת, למקרה ששכחנו מאז הטור הקודם, שמדובר בכלל בצדיק, רקדן עדין-נפש, משורר נוגה, חסיד אומות עולם, ולא בשחצן מעשן סיגרים שמנופף בחבריו האח"מים, שהביא את הכדורגל שלנו לתהומות לא-נודעו, שאחראי לביזיון הפיי-פר-ויו ולהחזרת שידורי הכדורגל לערוץ 1 (צמד חמד, ההתאחדות לכדורגל ורשות-השידור: שני דינוזאורים בולשביקיים שזוללים את כספנו ומחרבנים אותו בחזרה עלינו), שהואשם בהכאת עיתונאי, שמשתלח בעיתונאים בשידור-חי למשמע שמץ של ביקורת ושמעולם לא הוציא מפיו את המלה "טעיתי".
בשביל מה אני צריך לקרוא את חוויותיו מיורו 2004? איך זה בדיוק מעשיר את חווית הקריאה שלי בעיתון? למה, חוץ מכל הדברים האחרים שנמנו פה, אני צריך לשמוע גם על מסיבות הקוקטייל שהוא משתתף בהן (שגם אותן הוא מנצל כדי להזכיר לנו את כישוריו כבשלן צמרת וכמארח-על), על התחככויותיו בכוכבי עבר ועסקני הווה (גברי, מלה מאחיך, לספר שנשיאי ההתאחדויות של סלובניה, רומניה ורוסיה הם חברים שלך גורם לי בעיקר לגרד בפדחתי בתימהון יותר משזה מעורר בי איזשהו רושם), על המסעדות הטובות בהן הוא מטפח את כרסו, על האוהדים ההולנדים ששרו לו "הבה נגילה" ועל חוויותיו מיציע ה-VIP עם נבחרת הנשים של דנמרק (תקראו תקראו, לא צריך לגלות הכל)? זאת, כאשר יש בינינו אנשים שקמים כל יום ב-4 וחצי בבוקר כדי להספיק גם להתפרנס, גם ללמוד וגם לתפוס את המשחקים בערב בטלוויזיה (בערוץ 1 כמובן).
לא שעיני צרה בפנסיונר גברי לוי (שיש מי שדואג להדליף לעיתונות על מצבו הכלכלי הקשה). גם אין לי שום דבר נגד עיתונות נוסח ערוץ "החיים הטובים" . נהפוך הוא, אני צופה נלהב. בעיקר ב"השפים הטובים בעולם" (אני תמיד מדמיין איך מגישים לי את המנות הקטנות והמעוצבות האלה ואז אני משליך אותן בחמת זעם על המלצר המסכן ועושה בושות במסעדה). אבל כשזה מוגש לי על-ידי גברי לוי ולא על-ידי המגישה הבלונדינית החיננית של "אתרי הספא הטובים בעולם" אני לא יכול שלא להרהר בפסוק "רשע וטוב לו".
אבל האמת היא שאני לא חושב שגברי לוי הוא אדם רשע. עבור רובנו, הוא בעיקר דמות תקשורתית שנתפסת על ידינו באמצעות דימויים קריקטוריסטים שמועברים דרך התקשורת (וגם על ידי גברי עצמו - באמצעות התקשורת).
אני מאמין שיש כנראה הבדל מהותי בין הבהמה משולחת הרסן שצווחת בטלוויזיה לבין גברי האיש, בין ה"עסקן לוי גבריאל" (הברקה קופירייטרית של מושיק תאומים) לבין גברי הסחבק מפתח-תקווה, בין הנהנתן שואב הסיגרים לבין מי שמקורביו מתארים כמארח נדיב.
מהרבה בחינות, גברי לוי מעצבן אותנו כי הוא בעצם מעין קריקטורה בוטה במיוחד של הישראלי המצוי: הוא המוני בית-ישראל שצובאים על בתי המלון בתורכיה חמושים בכפכפים ובכרס, הוא מר ישראלי שמנופף בחברים החשובים שלו ושמחליף צ'אפחות עם אנשים שפגש לראשונה לפני חמש דקות. הוא אדון "סמוך" הנצחי הממהר ליטול לעצמו קרדיט על הצלחותיו המקריות ובאותה מהירות יגלגל את האחריות על כישלונותיו לפתחם של אחרים.
הוא צעקן, הוא בוטה, גס-רוח, ישראלי מכוער. וזו בדיוק הבעיה: אנחנו אמנם מסתדרים מצוין עם הישראליות החצופה שלנו אבל מתכווצים מבושה כשהיא נחשפת לעיני הגויים, אנחנו בעצמנו קצת "סמוכניקים" וחפיפניקים אבל מתחלחלים מהרעיון שגם אנשי הציבור שלנו כאלה (והם כאלה), כולנו בזבזנים שחיים באוברדרפט תמידי אבל נחרדים למחשבה שיש בינינו אנשים שמנהלים את הקופה הציבורית כמו שאנחנו מנהלים את חשבון הבנק שלנו, כולנו קולניים וצעקניים אבל לא מוכנים שמי שנוסע על חשבוננו למסיבות קוקטיל בחו"ל יצעק עלינו בטלוויזיה.
גברי לוי עושה את כל הדברים האלה ויותר. הוא חסר בושה ולא נבוך לרגע מהאופן שבו הוא מצטייר בתקשורת. זה אנחנו שנבוכים. הוא לא דופק חשבון לאף אחד – ממילא אנחנו משלמים. הוא מבלה בפורטוגל וצופה במשחקים מיציע הכבוד – אנחנו קוראים את התחת במזרח התיכון ואומרים תודה על זה שאנחנו לא משלמים כדי לראות את המשחקים בטלוויזיה.
אוי כמה שהוא מרגיז. אח, כל כך כיף וכל כך קל לשנוא את גברי לוי. מה היינו עושים בלעדיו.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
