| |
מושב לצים - הבלוג של ישי
"אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב..." (תהילים, א, 1) |
| 6/2004
 הבא לפנותך השכם לפוצעו
התבטאותו המטומטמת של אורי אליצור בדבר הזכות לפגוע בחיילים הבאים לפנות מתנחלים היא שפל חדש אליו הגיע האיש הזה.
חומרת דבריו אינה בכך שהם "מהווים הסתה" או "מסוכנים לדמוקרטיה" כפי שמיהרו כמה פוליטיקאים טרמפיסטים לומר. אליצור הרי אינו מנהיג משלהב-המונים או דמגוג כריזמטי. מדובר בסך-הכל בפקיד מדינה אפור לשעבר ובפובליציסט קטן שבהופעותיו מדי פעם בטלויזיה הוא מקרין כריזמה וסקס אפיל של מלגזה.
לא, חומרת דבריו היא בכך שהם מייצגים הלך רוח רווח למדי בקרב ציבור לא-קטן, לאו דווקא ימני-קיצוני, בחברה הישראלית. ציבור שלקח לעצמו מונופול על המוסר ושיודע יותר טוב מכולנו אודות טוב ורע, נכון ולא-נכון, צודק ולא-צודק.
אבל לשמחתי, דיבורים כגון אלה מסמנים לנו כנראה שהפינוי קרוב. כי ככל שאמירותיהם של דוברי הימין, בעיקר כשמדובר ברהוטים שביניהם, הופכות ליותר ויותר קיצוניות, כך הן גם הופכות יותר ויותר מופרכות, יותר עמוסות בסתירות וכשלים לוגיים. זהו כנראה סימן לפאניקה.
הכשל המרכזי בדבריו של אליצור הינו במשפט "עקירת ישובים היא דבר לא חוקי... ולכן מצדיקה התנגדות אלימה". עוד הוא מוסיף ומבהיר, כנראה מאימת כתב האישום שבדרך, שאין להשתמש בנשק חם. מתוך זה אני מבין כי אליצור חושב שזה בסדר שהמתנחלים ימתינו לחיילים בחרבות שלופות ובכידונים מונפים, ושריצוץ ראשו של חייל באבן עדיף על ניקובו בכדור 9 מ"מ.
מדובר בחוסר הבנה בסיסי של המלה "חוקי". סוג של חוסר הבנה שאופייני לאנשים שמאמינים שיש בידיהם את מפתחות המוסר והצדק. לא צריך להיות משפטן כדי להבין שהחלטה שעברה באופן תקין בממשלה ובכנסת היא החלטה חוקית, היא החוק, והתנגדות אלימה להחלטה כזאת היא בלתי-חוקית.
אפשר לא להסכים להחלטה, להתנגד לה בכל דרך לא-אלימה. אפשר גם לקשור את עצמך בשרשראות לגדר הישוב. אבל הפעלת אלימות פיזית היא תחילתה של דרך שאת סופה מי ישורנו.
פינוי ישובים מעלה בהחלט שאלות מוסריות ועקרוניות כבדות משקל. אבל אדם המבקש לחיות בחברה אנושית מתוקנת, חובה עליו לקבל את כלליה. השאלה היא לפי אילו כללים אנחנו מבקשים לנהל את החברה שלנו: כללים דמוקרטיים סבירים או מלחמת הכל בכל.
מה שעוד מטריד בהתבטאות הזאת הוא שהיא מגיעה מכיוונו של אדם מן הישוב, אינטלקטואל בעל חזות מכובדת, מנהל לשכת ראש הממשלה לשעבר, ולא מפיו של נער-גבעות מטורלל ממנת-יתר של קידוש השם.
לכן, אני תמה במיוחד על כך שאליצור אינו מבין את האמת הבסיסית לפיה קריאה לאלימות היא חרב-פיפיות. היא יכולה לחזור אליך בהפוכה. הנה דוגמה: אנשים כאורי אליצור מביעים בעיתון תמיכה בסרבני-מצפון מתוך הנחה כי לגיטימציה למעשיהם של אלה היא לגיטימציה לחיילים לסרב לפנות ישובים, אם וכאשר. הם קושרים (אגב, די בצדק לדעתי) בין סרבני-כיבוש לסרבני-פינוי. הגיוני.
על פי אותו הגיון אני יכול לטעון כי אני תומך בדבריו של אורי אליצור כיוון שבכך ניתנת לי הלגיטימציה להנחית את קת הרובה שלי על פרצופו של המתנחל הראשון שיעז להרים עלי יד.
אין לי כוונה לעשות זאת, כמובן. אני מתנגד הן לסרבנות והן לאלימות. אבל הדבר בא ללמדנו עד כמה חלקלק הוא מדרון ה"אלימות הלגיטימית" ולאילו תהומות הוא יכול לדרדרנו.
אלימות היא לעולם לא סוג של פיתרון. היא תמיד, אבל תמיד, הבעייה עצמה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
