|
מושב לצים - הבלוג של ישי "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב..." (תהילים, א, 1) |
| 7/2004
 על קוריאני קטן ותאגיד ענק
בימים האחרונים, הקוריאני הקטן שלי שוב התחיל לעשות בעיות. הפעם הוא כבה ונדלק ("כבה ונכבה" כמו שאומרים אצלנו בעבודה) מעצמו, בלי התראה מוקדמת ובלי סיבה נראית לעין. אתמול שמתי פעמיי למרכז השירות של 'פלאפון' ברעננה, בפעם השנייה בתוך חודש. להפתעתי, גיליתי כי מרכז השירות עבר בינתיים לקניון רננים וזכה למתיחת פנים רצינית. המקום גדול ומרווח יותר, מעוצב יותר (הרבה כחול, כמובן) והכל בנוי בצורה יותר ידידותית ונוחה. אז קודם כל, שמחתי לגלות שתהליכי ההתחדשות של 'פלאפון' כוללים עוד כמה דברים חוץ מפרסומות תמוהות ולוגו מכוער שראוי לועדת חקירה ממלכתית, אבל אחרי כמה דקות במרכז השירות החדש התחלתי לחוש מועקה מסויימת.
בעיקר היתה אחראית למועקה אשה אחת, שאינני יודע את שמה, אבל לדעתי הקול שלה הוא הקול הכי מפורסם בישראל. מדובר בזאת שנמצאת מאחורי משפטי קאלט כגון "מנוי זה אינו זמין כעת", "לתחילת הפעולה - הקש 9", "כל העמדות תפוסות. אנא המתן ותיענה לפי התור" ועוד רבים טובים. נכון שמדובר תמיד באותו קול? לא משנה. הפעם גוייסה האשה והקול לטובת מרכז השירות של 'פלאפון'. אם עד היום נאלצו הלקוחות הממתינים בתור לבהות כל הזמן בלוח האלקטרוני בציפייה לכך שמספרם ירצד עליו, הרי שעכשיו מכריז קולה הענוג של אותה אשה את המספר (בנוסף כמובן לריצודו על הלוח): "לקוח מספר. ארבע-מאות. עשרים. ושבע. לדלפק מספר. עשר."
לכאורה, רעיון מצויין שמאפשר לי לקרוא עיתון בלי חשש שאפספס את תורי. אבל אחרי כמה דקות כבר לא יכולתי להתרכז יותר בעיתון. בכל פעם שהקול האנושי-לא-אנושי הזה הכריז (בעוצמה די רבה, יש לציין) את מספרו של הבא בתור, קיבלתי פלאשבקים לספרי מדע-בדיוני שבלעתי בילדותי, ובעיקר לסיפור הקצר "חנות הנשק" מתוך האנתולוגיה "מבחר הסיפורת הבדיונית", בו תוארה סצינה בה אנשים יושבים באיזה מבנה עתידני מואר בתאורה קרה ושקירותיו עמוסים בלוחות אלקטרוניים מרצדים, ומדי פעם מכריז קול מתכתי את שמו או מספרו של אחד האנשים הממתינים. ואז האיש קם, מרכין ראש, ונבלע מאחורי אחת הדלתות שנסגרת אחריו בלחישה. זוהי סצינה שחוזרת על עצמה לא מעט בסיפורי מדע בדיוני והיא מנסה, לרוב בהצלחה גדולה, להעביר את תחושות היראה וחוסר האונים שחש אדם כאשר הוא ניצב לבדו מול ארגון ענק וחסר-נשמה. כל מי שקרא את "1984" של אורוול זוכר את הסצינה שבה ווינסטון סמית' יושב בחדר מואר בתאורת ניאון תמידית במעמקי הבניין העצום של משטרת המחשבות וממתין שיבואו לקחת אותו ל"חדר 101". מי שקרא ולא חש מועקה איומה, שיקום.
כך הרגשתי גם אני, אם כי בעוצמה נמוכה בהרבה, במרכז השירות של 'פלאפון'. לאחר שהבנתי את מקורה של תחושת המועקה שלי, התבוננתי שוב סביבי והתחלתי לשים לב יותר לפרטים: החדר כולו בנוי בקווים ישרים, נקיים, הצבע השולט הוא לבן כאשר במקומות מסויימים בוקע אור כחלחל כאילו משום-מקום, הדלפקים אחידים, מסודרים בשורה ישרה וממוספרים. מסביב לחדר מרצדים הלוחות האלקטרוניים ובפינה אחת מקרין מסך טלוויזיה לופ של פרסומות למותג 'אסקייפ'. לתפאורה הזאת מצטרף כמובן קולה הרם והבלתי נלאה של אותה אשה. הכל קר, מבהיק, סטרילי. כל זאת, בניגוד גמור לבלגאן החביב ששרר במרכז השירות הקודם, שנראה כאילו נבנה, עוצב ורוהט טלאי-על-טלאי ושהייתה בו איזו חמימות סחבקית כזאת (או סחבקיות חמימה) ולא מתיימרת.
אין לי בעייה עם הנסיונות של 'פלאפון' לבנות לעצמה תדמית חדשה, אבל אותי המרכז החדש הותיר קצת מבואס. זה לא שלא ידעתי עוד קודם ש'פלאפון' הוא תאגיד ענק וקר-לב, אבל לא הייתי צריך שיטיחו לי את זה בפרצוף. אולי זו התודעה הסוציאליסטית היותר-מדי-מפותחת שלי אבל ככל שהחיים שלי הופכים יותר ויותר תלויים בתאגידים, כך אני נעשה מדוכדך יותר. הרי לפני חמש שנים לא הייתי מבזבז שעה וחצי מחיי בתחנת שירות של 'פלאפון' מהטעם הפשוט שלא היה לי טלפון סלולרי. מפחיד אותי לחשוב שלפני חמש שנים הסתדרתי מצויין בלעדי הקוריאני שלי. מפחיד אותי עוד יותר לחשוב שלמרות שאני יודע את זה, אני עדיין לא זורק אותו מהחלון (טוב, זה גם בגלל שיש לי התחייבות. אבל זה רק מדגיש את הנקודה שלי).
ואם תהיתם עד כמה חיינו תלויים בתאגידים הנה משהו קטן שימחיש זאת.
| |
|