| 7/2004
 טיפ טיפה
טיפים זו סוגייה מעניינת. שאלת הטיפים נוגעת בשורשי ההוויה החברתית. זוהי צומת קוסמית בה נפגשת הספֵירה המקצועית עם הספֵירה האישית, הנקודה שבה מיטשטשים הגבולות בין יחסים בינאישיים רגילים ליחסי לקוח-נותן שירות, מאבק נצחי בין חישובים מתמטיים קרים לאמוציות גועשות ו.... אה, שטויות.
אני שמח לספר שאחרי שנים של הגייה אינטנסיבית בסוגייה תוך ניסוי וטעייה (ותהייה ותעייה) "על רטוב", הצלחתי לגבש את עשרת הדיברות לטיפאי המתחיל.
אין בכך כדי לרמוז שמצאתי את התשובה לשאלה "אז כמה לשים?". תשובה זו תיאלץ להשאר נטולת פיתרון ודינה כדין השאלה "האם יש חיים לאחר המוות". התשובה דומה: כשתגיע לשם - תדע. כשתשים את הסכום הנכון - תדע.
ואם יורשה לי ציטוט: "עד אבוא אל מקדשי אל, אבינה לאחריתם" (תהילים ע"ג, 17). בקיצור, לאחר לכתכם, אם יהיו לכם כמה דקות עם הגדול מכולם, תשאלו אותו בבקשה "מר צבאות, אז כמה לשים?"
יאללה, ניגש לעניין.
להלן הכללים ע"ש ישי לענייני טיפים:
1. לעולם לא פחות מ-10 אחוז.
10 אחוז כנקודת פתיחה, קרי, שירות מחורבן ורע = 10 אחוז.
ואל תבואו לי עם: "איך מחשבים 15 אחוז" יאללה יאללה קמצנים. 10 אחוז זה קל לחשב, נכון? אז פשוט תוסיפו עוד מחצית מהסכום המתקבל = 15 אחוז.
2. לעולם לא יותר מ-20 אחוז. מה אני, עופר גלזר? אבל קורה שמגיעים ל-20 אחוז. תלוי כמה אלכוהול כרוך בעניין.
3. טיפ לברמן? הצחקתני. למעט במקרים חריגים של קוקטיילים מורכבים במיוחד. אם כוס בירה עולה 20 שקל, אני לא מתכוון לשלם עוד 2 שקלים תמורת הפעולה המסובכת של משיכת הברז. לא מתאים לך, אדוני הברמן? אל תמזוג. תסובב את הברז אלי, אני כבר אסתדר. תודה, אני לא צריך כוס.
ובכלל, מה זו הכוס המטופשת הזאת עם הנייר המצ'וקמק שכתוב עליו "טיפ"? רק בגלל היעדר היצירתיות לא מגיע לכם.
4. מלצרית = 2 אחוזים יותר. אינסטינקט.
נכון שכאשר אני סועד עם זוגתי זה מקור לצרות, אבל לשמחתי היא משאירה לי את חישוב הטיפ, ומהרגלים ישנים קשה להפטר. מה שכן, אם מדובר במלצר חתיך, אני מוסיף איזה שני שקל מטעמה. בלי שהיא תדע. שיהיה.
5. מסעדות קבועות ומלצרים קבועים (זה דגש חשוב) פירושם טיפים גבוהים יותר כהשקעה לעתיד. מסעדות מזדמנות - טיפים מינימליים.
את הכלל הדי מובן מאליו הזה גיבשתי אחרי עשרות פעמים שסעדתי ב"סטקיית הכפר" בכפר סבא, עם המלצרים-האחים-התאומים ג'אמל ומחמוד (בחיי, אף פעם לא ידעתי מי משרת אותנו היום). העובדה שבשלב מסויים התחלנו לקבל פה ושם מנות על חשבון הבית הוכיחה שההשקעה משתלמת.
6. אדוני המלצר, גבירתי המלצרית: חיוך שווה זהב.
פעם סעדתי במסעדה מכובדת אחת בחברת אחי שיחיה, הנבלה. כל הערב המלצרית הזעיפה לנו פנים כאילו אנחנו לפחות האחים אברג'יל. כשבאה לפנות את הכלים לקראת קבלת החשבון, שאל אותה האח: "מה יש? תני איזה חיוך". העלמה השיבה: "אם רק הייתם יודעים למה אני לא מחייכת" ודמעות נקוו בעיניה, היא הסבה את פניה והסתלקה משם. הרס לנו את כל הערב. אל תשאלו איזה
מחשבות רצו לי בראש: מוות במשפחה, החבר זרק אותה, הבוס צעק עליה. לא נעים.
7. טיפ לשליח של הפיצה - תמיד. מסכן, מתרוצץ על הווספה כל הערב. גובה הטיפ, בהתאמה למזג האוויר: גשם ורוחות = טיפ גבוה (תוספת סיכון).
היום בתכנית של טל ואביעד ב-102FM סיפרו השניים כי שליחי-אוכל מקבלים אצלם תמיד 10 שקלים - לא משנה מה הם מביאים (אלא אם כן החשבון מסתכם בנניח 87 שקלים. אז מעגלים ל-100). אני מוכן לאמץ את הכלל הזה, אם כי אצלנו בפרובינציה השליח של הפיצה הוא גם בעל הפיצרייה והנסיון האחרון שלי לתת לו טיפ כמעט הסתיים במכות. הוא פשוט לא היה מוכן לקבל.
8. טיפ בתחנת דלק - תמיד. לא מתאים לכם לשלם? אתם מוזמנים לתפעל את המשאבה בעצמכם. ראה סעיף 3, רק להיפך.
אני מודה שלאחרונה אני קצת מזייף בעניין הזה. מתדלקים, בניגוד למלצרים, לא חיים רק מטיפים - אז אני מרשה לעצמי "לשכוח".
9. טיפ לנהג מונית - כן, בהסתייגות. לא 10 אחוז, כי אם השלמת המחיר לסכום עגול. סתם לידיעה: נהגי מוניות לא מצפים לטיפ. נתתם טיפ - יצאתם ונטילים, ידברו עליכם בתחנה.
10. שאר נותני שירות - כן, בהתאם למצב הכסף הקטן בארנק ולאופי השירות. פעם, בארץ מזרח-אירופית מסויימת (פולין פולין, נודניקים), נתקלתי בנערת-מעלית (בת 58 להערכתי) שלא נתנה לי לצאת עד ששילמתי לה. מה זה הדבר הזה? אני צריך לשלם למישהו שילחץ לי על הכפתורים? פשנימוגן עבודה בצורה כזאתי.
זהו. האמת היא שיש עוד כמה כללים ובעיקר תתי-כללים, אלא שלשמחתכם אני לא מתכוון לפרט אותם כאן, כיוון שמדובר בהצצה אל כמה ממחוזות-נפשי שעדיף שלא ניכנס אליהם. יש שומר בריון וכלב בכניסה ושלט ענק שכתוב עליו "זהירות, פסיכי".
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
