| 7/2004
 סיפורים מהקיבה
אני חושב שאם הייתי סוג של גיבור-על, כמו סופרמן, הכי מתאים היה לי להיות "טוחן האשפה" (באנגלית זה נשמע יותר טוב: "גרבג'-דיספוזל-מן"). כי אם יש תכונה שמאפיינת אותי במיוחד הרי שזו היכולת לעכל בקיבתי מוצרי מזון שאיש לא התכוון שיעוכלו או יחדרו לגוף בכל צורה שהיא. באמת, מדובר בדגם מתקדם במיוחד של קיבת-פלדה מחוזקת בבטון. טלו מזון כלשהו, קחו אותו לסיבוב בביוב של עזה ותנו לי לאכול - זה יעבור (אהמממ "סיבוב בביוב" נשמע כמו שם לסרט מתיחות של יהודה ברקן. במחשבה שנייה, כל הסרטים של יהודה ברקן היו סוג של סיבוב בביוב).
אבל האמת היא שזה לא מוצרי המזון, אלא התנאים שבהם הם הוכנו או הוגשו, הסניטציה, סביבת האכילה והסיטואציה הכללית שבה התרחשה הבליסה.
בתקופה הקרובה אני מתכוון להעלות כאן מדגם מייצג של דוגמאות. הייתי מספר על כל המקרים אבל בשביל סקירה כללית אין לי זמן, אין מספיק מקום על השרת, וחלק מהמקרים הודחקו ונשכחו מטעמים מובנים.
ליל הפלפלים החריפים
זהו כנראה אחד המקרים הבודדים בהם נסדקה קיבת הפלדה שלי. נדרשה לכך כמות מכובדת למדי של נשק לא קונבנציונאלי שלא הייתה מביישת מחסן נשק קזחסטני עלום מימי האימפריה הסובייטית.
יוצאי צפון אפריקה ועדות המזרח שבינינו עשויים לגחך לנוכח הסיפור הבא, אבל לא הייתי מציע להם לנסות את זה בבית.
עבדתי פעם בבית אריזה של מושב חקלאי בערבה, שמתמחה אמנם בד"כ מלונים ואבטיחים, אבל יש בו גם כמה גידולים מסוג אחר. לרוע המזל, יש בו גם חקלאי אחד שמגדל פלפלים חריפים. למרבה הצער, הוא החליט לשלוח סחורה דווקא באותו לילה מר ונמהר.
היינו מתחילים לעבוד ב-4 אחה"צ ועובדים עד השעות הקטנות של הלילה. באותו יום הגעתי לעבודה עם ראש כואב כתוצאה, כנראה, מהתייבשות קלה ומהעובדה שלא אכלתי כלום באותו יום. מיד עם בואי לעבודה מיהרתי למלא בקבוק מים ולהצמיד אותו אלי. כך עבדתי ושתיתי, לגמתי ועבדתי. פה ושם נשנשתי חלקים מהסחורה - עגבניה או פיסת מלון. אבל כאב הראש לא עבר.
עכשיו, מי שלא יודע, בערבה זורמים בברזים מים מליחים ו/או מים מותפלים (תלוי באיזה ברז). כך או כך, מדובר במים לא כל כך טעימים. מרוב שתיית המים הצטרפה לכאב הראש שלי גם המיית-בטן קלה ותחושת בחילה.
אז הגיע המשטח עם הקרטונים של הפלפל החריף ואני לא יודע מה עבר לי בראש. כיוון ששתיית המים המגעילים הפכה להיות קשה יותר ויותר, החלטתי, בפרץ מדהים של תבונה אופיינית, לאכול קצת פלפל חריף: "אני אאכל פלפלים חריפים" חרקה מחשבה בראשי הכואב "וחריפותם העזה תכריח אותי לשתות עוד ועוד מים!".
תודו שמדובר בסוג של מערכת היקשים השמור ליחידי-סגולה, וטוב שכך.
אני לא יודע כמה פלפלים אכלתי באותו ערב. אני כן יודע שאם היו מכניסים את הכמות הזאת למחסן הנשק הקזחסטני, היו צריכים להוציא קודם את הטילים.
וכאילו זה לא מספיק, נטלתי עימי בסיום העבודה שקיק קטן של פלפלים כדי להשתמש בהם בבישוליי. ואכן, באותו לילה, לאחר העבודה, התייצבתי במטבח כדי לבשל לעצמי את ארוחת הצהריים של מחר (מי שלא בישל ארוחה ב-2 בלילה - לא יודע חדוות-בישול מהי). המנה העיקרית כללה פסטה עם רוטב כלשהו שעורבבו בו חתיכות של פלפל חריף. כמובן שלפני שהלכתי לישון גם דגמתי מעט מהפסטה.
הסאגה לא הסתיימה. התברר שהחלק הקשה והכואב עוד לפני. קמתי בשעות הבוקר המאוחרות והלכתי לעשות קניות בצרכנייה. כשחזרתי, אכלתי את ארוחת הצהריים שלי (כן, ההיא). כשסיימתי, נזכרתי ששכחתי לקנות עיתון והלכתי שוב לצרכנייה. בדרך חזרה, החליטה מקהלת הפלפלים שהתקבצה בקיבתי לתת קולה בשיר. עווית עזה אחזה בבטני וסירבה להרפות. הרמתי את הרגליים וטסתי לכיוון השירותים.
אני מתלבט אם לתאר לכם מה בדיוק הלך שם.... נו טוב, זה היה נוזלי מאד (מאד), רועש, ארוך, אינטנסיבי, ובעיקר שורף כמו הגיהנום.
נגמר. בצעדים כושלים יצאתי מהשירותים ונפלתי על המיטה. לאחר תנומה קלה הרגשתי קצת יותר טוב והלכתי לבדוק מה יש במקרר. הוא היה ריק למדי חוץ מקערה קטנה שנותר בה קצת.... פסטה ברוטב פלפלים חריפים. ההתלבטות היתה בין לאכול את זה או להכין משהו חדש. מעניין שהאופציה של להעיף את מרקחת-השטן הזאת לפח לא עלתה על דעתי. אכלתי.
ב-16:00 הלכתי לעבודה. הבטן דווקא הייתה שקטה למדי אבל לאחר כשעה וחצי של נסיעה מטלטלת על המלגזה היא התעוררה שוב. ניגשתי למשרד וביקשתי מהבוס אישור ללכת הביתה לכמה דקות.
"מה קרה?" הוא שאל.
"אני צריך להביא משהו" עניתי, אוחז בבטני.
"מה?" הוא הקשה.
בדרך כלל אני שקרן מצויין אבל הפעם כל משאבי הנפש והשכל שלי היו עסוקים בקבלת דיווחים שוטפים מהבטן ושליחת כוחות לחסום את פתחי היציאה. "לא משנה...נו..." הגנבתי מבט לכיוון הפקידה שישבה ליד המחשב וחיוך על פניה. לא היה סיכוי שאני אספר לו בשביל מה אני צריך ללכת כשהיא בטווח שמיעה.
"מה אכפת לך להגיד?" חתיכת סאדיסט.
"כלום, נו, לא משנה" נסוגתי מהמשרד.
הוא קרא לי בחזרה, הפעם נראה קצת מודאג: "הכל בסדר?" שאל.
"כן....אני..." לא הספקתי לסיים את המשפט המגומגם והפקידה התפרצה: "יאללה, תן לו ללכת, אתה לא רואה שהוא צריך לחרבן?!"
ברחתי משם והלכתי להקרין את השידור החוזר של התכנית מהצהריים.
אל תנסו את זה בבית.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
