מושב לצים - הבלוג של ישי

הגורם שתרם הכי הרבה לעיצובה וחישולה של קיבת הפלדה שלי הוא ללא ספק צבא ההגנה לישראל. אתם עכשיו בטח מגחכים לעצמכם ונזכרים בחדר-האוכל הצה"לי המזעזע על פשטידת השאריות שלו, מרק "כל השבוע" (זה המרק שמוגש ביום חמישי ושמכיל את המרקים מכל השבוע), חמין-לוף (זה גרוע כמו שזה נשמע) ושאר מאכליו השמנוניים (ולא נשכח כמובן את "עוגה 10": אחד אוכל ועשרה טופחים לו על הגב).
כל אלה כבודם במקומם מונח, אבל המקרה שלי מעט שונה. אני לא שירתתי בבסיס "רגיל". את כל שירותי הצבאי העברתי במאחז אי שם בהרי השומרון בואכה ג'נין. כיוון שמדובר במאחז קטן, לא היה בו טבח ואנחנו נדרשנו לבשל לעצמנו.
היתרון היה בכך שהמזון שקיבלנו היה מעט טוב יותר ממה שמקבל מטבח צה"לי ולפעמים היו מגיעות עם האספקה כל מיני הפתעות כמו ג'חנון, מלוואח ושאר מעדנים.
החיסרון הגדול היה המצב התחזוקתי של המטבח שבשל מגבלות בירוקרטיות שלא ניכנס אליהם, לא תוחזק ע"י צה"ל ולמעשה לא תוחזק בכלל. מיותר לציין שרמת הסניטציה שלו היתה בהתאם. וכמובן העובדה שאין טבח ואין צוות מטבח קבועים לא תרמה למצבו.

אבל, המטבח הזה, על השיש השבור שלו, קירותיו המנוקדים בכתמי שומן וכליו המפוייחים תרם יותר מכל לחישולה של קיבת הפלדה שלי. כמו נפח מיומן הוא הלם יום-יום בפטישו הכבד על קיבתי הלוהטת ועיצב אותה לתפארת. מערכת חיסונית שנאלצת להתמודד על בסיס יומי עם מתקפות ביולוגיות כאלו חייבת לצאת שרירית וחסונה.
הנה עוד סיפור בסדרת "סיפורים מהקיבה":

המלוואח האחרון
היה יום חורפי. הגשם לא הפסיק לרדת מהבוקר וסביבתו של המאחז נראתה כמו ים של בוץ שעלה על גדותיו. כל חייל שביקש להכנס למאחז נשלח לסיבוב על הדשא הרטוב כדי לנגב את הבוץ. זה לא עזר, כמובן. רצפת המטבח התכסתה בשיכבה עיסתית של בוץ לאחר שכל היום דשדשו חיילים פנימה והחוצה כדי לבדוק מה יש במקרר.
השעה כבר הייתה 3 אחר הצהריים כשסמל י' ואני נזכרנו שלא אכלנו עדיין ארוחת צהריים. ניגשנו למטבח ובדקנו את תכולת המקרר. המצב לא היה מבטיח והתחלנו לחשוב בחמיצות-מה ששוב ניאלץ להסתפק בסנדוויץ' עם נקניק יבש ועגבנייה, כאשר י', בהברקה רגעית פתח את הפריזר ומצא שם, מסתתרים מאחוריי ערימות של חזה הודו קפוא, שני מלוואחים.

שלחתי את י' לצפות בטלוויזיה וניגשתי למלאכת ההכנה. המלוואח הראשון כבר ירד מהמחבת ואז ארע האסון: בנסיון להעביר את המלוואח השני למחבת, הוא נשמט מידי וצנח על הריצפה הבוצית. י', שבדיוק נכנס למטבח כבר הציע שנתחלק חצי-חצי במלוואח שלו, אבל אני, שבלוטות הריר שלי כבר עלו על גדותיהן למחשבה על הקומבינציה מלוואח+רסק עגבניות+ביצה קשה, נזכרתי לי שלא מפקירים פצועים בשטח והתכופפתי להרים את המלוואח שנפל.

בחנתי אותו בעגמומיות. מילא הוא היה קפוא וקשה, אבל ההמתנה בחוץ הפכה אותו לבצקי, מה שאיפשר לבוץ השחור להדבק אליו היטב. למרות הכל שטפתי אותו והשלכתי למחבת שנאקה בהפתעה והתיזה רסיסי שמן על סביבותיה (נו בטח, בזמן שהתעסקתי עם המלוואח היא המשיכה להתחמם על האש).
לאחר שצלחתי בשלום את המפגש הכואב עם המחבת, התיישבתי לאכול. י' השמיע אמנם כמה הערות  סרקסטיות ובעיקר חזר על כך שהוא לא היה אוכל את המלוואח הזה גם אם היה נופל על רצפת המטבח הזה כשהיא נקייה (יש משהו בדבריו), אבל אני הייתי רעב ולא הקשבתי.

בוץ, לא בוץ - היה טעים מתמיד. נראה לי שהמחשבה על ההקרבה העצומה שלי והסיכון שנטלתי הוסיפו ארומה מיוחדת למלווח.

ואולי זה בכל זאת היה הבוץ.