מושב לצים - הבלוג של ישי

הכרתי אותה בזמן השירות הצבאי ונוצר בינינו קליק מיידי. היא היתה אינטילגנטית להחריד, יפהפייה, צהובת שיער, מלאת חיים. מעולם לא חשבתי שאוכל לאהוב מישהי מסוגה, אבל היא שבתה אותי מיד בחוכמתה, יופייה ושמחת החיים שלה. היתה לה היכולת לחוש בדיוק מתי אני כועס או עצוב או זקוק לנחמה. לא משנה מה היה מצב הרוח שלי, מבט אחד שלה בעיניים שלי הספיק כדי לפייס אותי או לשמח אותי.
היא הייתה נשמה חופשייה שלא יכלה להיות סגורה בבית, אם כי תמיד אהבה לישון איתי, מתגנבת בשקט לחדרי בלילה. לפעמים היא היתה מגיעה בשעות מוזרות, מבט אשם בעיניה, מדיפה ריחות חשודים. אבל אני לא שאלתי מה היא עשתה - ממילא לא היתה עונה.
אהבתי אותה, את הפראית האצילה הזאת. לעזאזל כמה אהבתי את הכלבה.

שמה היה ג'אניס. לברדורית לא-גזעית מדהימה ויפהפייה, עם יכולות תבוניות שעולות על אלו של כמה בני אדם שאני מכיר. אנשים נהגו להגיד עליה שהיא "מאולפת", אבל היא מעולם לא עברה תחת ידו של מאלף. חוכמתה המופלגת איפשרה לה להבין שפת בני אדם. ממש כך. היא לא רק היתה מספיק חכמה בשביל להבין, היא גם היתה מספיק חכמה כדי לדעת מתי עובדים עליה - כמו באותה פעם שרציתי לעשות לה מקלחת וניסיתי לפתות אותה לצאת מהשיחים אל הדשא והצינור המתיז. זה לא עבד, כמובן. ג'אניס באה להתקלח כשהיא רצתה ושום פיתוי בצורת דברי-חנופה, סימני ידיים או נתח בשר עסיסי לא היה מוציא אותה מהשיחים.

האהבה שלי לכלבים מעולם לא הייתה טבעית ומובנת-מאליה. בילדותי הסתובבו בחצרנו חתולים לאינספור אבל כלבים לא היו כל כך חלק מהנוף. תמיד הערכתי את התדמית העצמאית, הבלתי-תלויה, המנוכרת-לעיתים של החתולים על פני אהבתם הדביקה, הבלתי מתפשרת, המעיקה לפעמים, של הכלבים.

ג'אניס התקיימה בתפר הזה שבין כלביות מעריצה לחתוליות כפויית-טובה. היו בה את כל המעלות המצויינות, הידידותיות לאדם, של הלברדור, לצד מאפיינים בולטים של כלבת-בר חופשיה. היא חיה עם בני האדם והפגינה כלפיהם את מרב החיבה, אך לא אפשרה להם לכנותה "שלנו היא". היא אכלה מצלחתי, אבל לא הססה ללקט את מזונה במרחבים הפתוחים מסביב.

ג'אניס היתה באופן רשמי כלבת השמירה במאחז שלנו, אם כי לא ידוע לי שמישהו אי-פעם הכתיר אותה ככזאת. היא פשוט אימצה את המקום והחליטה מיוזמתה לשמור עליו. כל בוקר בחמישה לשבע היתה מתנערת משנתה וממתינה לחיילי המשמר שייצאו לסריקת הבוקר. כשלא היו יוצאים בזמן - היתה קוראת להם בנביחה עד שהיו מגיחים לבסוף, טרוטי-עיניים ואוחזים כוסות קפה בידיהם. בעוד הם היו מחפפים בכל בוקר את הסריקה אחר חפצים חשודים, ג'אניס היתה רצה בין השיחים, בודקת בפחים, מציצה בפתחים ומעיפה מבט גם מתחת למכוניות.
היא היתה מקדמת כל אורח שהגיע: נובחת עליו אם היו חשוד בעיניה או מלווה אותו בשקט לפתח אם היה עובר את הביקורת שלה. סמכתי עליה יותר מכל ש.ג.

את ארוחת הערב היינו מקפידים לאכול ביחד. לפעמים היתה אוכלת שאריות מצלחתי, לפעמים היתה מקבלת נתחי בשר מהטבח ולפעמים, כשלא הייתי רעב במיוחד, הייתי פותח קופסת לוף, מתיישב על הדשא עם כף, אוכל לוף כזית ומאכיל את ג'אניס מידיי. חתיכה לי וחתיכה לה. פעם העיר לי מילואימניק אחד בזעף שאני "נותן לוף טוב שמיועד לחיילים, לכלבה" אמרתי לו שדווקא התכוונתי לתת לה סטייקים אבל לא היה ושאם הוא רוצה הוא מוזמן להתכבד בלוף וג'אניס תשמח לאכול את השניצל השמנוני שלו.

פעם בחצי שנה, על השעון, היתה ממליטה. 5-6 גורים בדרך כלל. או-אז היתה לוקחת חופשת-לידה ליום אחד, אבל לאחר מכן, בין הנקה להנקה לא היתה מזניחה את משימותיה. מורעלת.
לאחר חודשיים, לא יותר, כל הגורים היו נעלמים. לג'אניס היה מוניטין טוב בסביבה ותמיד נמצאו מי שהיו מוכנים לאמץ את הגורים שלה.

לג'אניס היתה חברה. מלכה שמה. במלעיל. חתולת רחוב מהקשוחות שידע העולם החתולי. גנגסטרית אמיתית: כל יום כמעט היתה חוזרת עם פציעה מסוג אחר - שריטות, פרווה שנתלשה, דקירות, חבטות ואלוהים יודע מה עוד. חמורים בעטו בה, חזירי-בר נגחו בה, תרנגולות ניקרו בה - אבל היא תמיד שרדה. לפעמים היתה נעלמת לשבוע וחוזרת כאילו לא קרה כלום, מנשנשת לג'אניס מהאוכל.
כשאני מסתכל על שני הפרוותיים שאני מאביס ומטפח בביתי היום, אני מתקשה להאמין שמדובר באותו הגזע. זאת קטנה, שרירית, זריזה ומצולקת כהוגן, אלו גדולים, שמנים, כבדים (הם עכשיו בדיאטה) מבריקי-פרווה וישנוניים. נכון, גם להם היו כנראה חיים לא קלים והם נזרקו מבית לבית עד שנחתו אצלנו. מלכה נבעטה פעם ע"י חמור למרחק של 20 מטר ויצאה מזה בחיים. חיי כלב ממש.

בימי החורף ג'אניס ומלכה היו נוהגות להתכרבל ביחד. אני חושב שמי שלא ראה מחזה כזה - לא ראה ניתוץ של דעות קדומות מימיו.
לפעמים היו יוצאות למסעות-ציד ביחד. חוזרות עם איזו יונה או עכבר. ג'אניס היתה חוטפת נזיפה בנוסח "אמרתי לך לא לשחק איתה!" וחוזרת לפינה שלה. מלכה היתה מעיפה בי מבט זועף והולכת להשתעשע קצת עם הטרף לפני שהיתה נוטשת אותו בחוסר עניין.



ג'אניס ומלכה. ניתוץ דעות קדומות

יום אחד הגיע למקום הוטרינר המחוזי. לא שאל שאלות, לא אמר כלום, התעלם מהקולר, אסף את ג'אניס למכוניתו ונסע. לאחר שלא ראיתי אותה במשך יותר מיממה התחלתי לברר מה קרה. התברר שמנהל בית-הספר האזורי הסמוך (שאין לי שום היסוס לחשוף את שמו: דובי סנדרוב - לימים ראש המועצה המקומית קציר-חריש) החליט, בלי לשאול ובלי להתייעץ איתי, שהיא מהווה מטרד וסכנה לילדים והתקשר למועצה האזורית.

כששאלתי אותו על שום מה ולמה, טען להגנתו כי היא מפחידה את הילדים ונובחת על החיות בפינת-החי של בית הספר. מיותר לציין שהילדים העדיפו לשחק עם ג'אניס מאשר לטפל בתרנגולות ובעיזים המסכנות שהיו כלואות בפינת החי. אם המנהל היה רוצה הוא היה יכול לטפל בנביחות שלה בקלות: פשוט מפרק את פינת-החי המוזנחת הזאת ומחזיר את החיות לפלשתינאי שממנו נקנו.

הבנתי שממנו לא תבוא הישועה. מיד גייסנו כסף מהמילואמיניקים שהיו במקום ונסענו לפדות אותה מהמכלאה. היא היתה שם, בין כל הכלבים הנובחים בטירוף, עומדת שקטה ומושפלת עיניים. כשנכנסתי למכלאה, הרימה אלי את המבט החכם שלה כשואלת "אפשר כבר ללכת הביתה? כולם פה משוגעים". כשהוצאתי אותה, התנפלה עלי בליקוקים ואני הבטחתי לה שיותר זה לא יקרה. מעכשיו אני אחראי עליה במאה אחוז.

חלפו כמה חודשים. בתקופה הזאת הקפדתי לקשור אותה בשעות הלימודים ולשחרר אותה אחה"צ. הלב נקרע למראיה אבל היא לא איבדה משמחת החיים שלה ומיד לאחר שהייתי משחרר אותה היתה פורצת בדהרת חילוץ-עצמות ברחבי מדשאות בית-הספר. ניסיתי לעודד אותה לעשות את צרכיה ליד דלתו של המנהל אבל הליכותיה היו כנראה יותר אציליות משלי.
בינתיים הגיע החופש הגדול ועננת מנהל ביה"ס חלפה לה. לא לזמן רב.

שנת לימודים חדשה התחילה ורוטינת הקשירה היומית חזרה. פעם אחת שכחתי (או שמא אחד החיילים האחרים ריחם עליה ושיחרר אותה). מנהל ביה"ס רק חיכה לשעת הכושר הזאת. עוד לפני שמישהו הבין מה קורה, התייצב הוטרינר במקום, נטל אותה ונסע.
הנוהל הקודם עמד לחזור על עצמו ואני הכנתי את עצמי לנסיעה לנתניה, אלא שבדיוק באותו יום החליט ביבי נתניהו לפתוח את מנהרת הכותל והשטחים נשטפו בדם ואש ותמרות עשן. עוצר יציאות. אף אחד לא עוזב את הגיזרה.

שלושה שבועות התבשלתי במיץ של עצמי. ארועי ספטמבר 96' חלפו לי מעל הראש ורק חיכיתי להזדמנות לקפוץ לנתניה ולהוציא אותה מהמכלאה הידועה לשמצה ההיא, הפעם לביתי שבכפר.
עוצר היציאות לא הותר, אבל אני קיבלתי אישור בעל-פה לצאת הביתה ביום שישי אחד. איך שהגעתי, עליתי על אוטו ודהרתי לנתניה. בדרך הוצאתי 500 שקל מהכספומט. כמה שידרשו - יש לי. הגעתי עם הסגירה של המכלאה. העובד במקום פשפש בניירות ונזכר שאכן, יש איזו כלבה שהגיעה מהמועצה האזורית שומרון, אלא שצריך אישור בכתב מהמועצה שאפשר לשחרר אותה. הסברתי לו שהיא לא חוזרת למקום ממנו נלקחה, אלא נוסעת איתי הביתה. הוא לא השתכנע. התחננתי. הוא סירב אפילו לאפשר לי לראות אותה. בשלב מסויים שקלתי לעשות שימוש לא-כשר ב-500 השקלים שלי, אבל הוריתי לעצמי בתקיפות שלא להסתבך. הלכתי משם. המחשבה על כך שאולי היא היתה כלואה שם באותו זמן, מריחה את ריחי או שומעת את קולי ולא מבינה למה אני לא בא לשחרר אותה, לא הרפתה ממני, צובטת בכוח בלב.

ביום ראשון, עם התייצבותי בבסיס, מיהרתי לשגר פקס למועצה האיזורית שומרון. מכתב מנוסח לפי הכללים ומודפס על נייר רשמי של היחידה. עד היום אני תוהה אם הגיע. תשובה לא חזרה אלי. גם לא אחרי הפקס השני והשלישי. ארועי מנהרת הכותל נמשכו. היציאות נאסרו. את ג'אניס לא ראיתי יותר. אני רוצה להאמין שמצאה בית חם אבל מתקשה בכך לאור, או לחושך, המוניטין המפוקפקים של המכלאה ההיא.
גם מלכה נעלמה. היא עוד הופיעה פעם או פעמיים, נועצת בי מבטים מאשימים. מי יודע מה עלה בגורלה היא. מן הסתם הוא לא היה שונה מזה של אלפי חתולים אחרים.

השתיים כבר לא בין החיים, כנראה. לפחות יכולתי להתנחם בכך שבפעם האחרונה שראיתי את ג'אניס היא היתה חופשיה והתרוצצה נטולת דאגות בשטחים שמסביב למאחז בלי להיות מוטרדת כלל וכלל ממעמדם הפוליטי הבעייתי. אם זה היה סיפור שכזה, הייתי מוציא מכך מסקנות עצובות לגבינו ולגבי שכנינו.
את הבזנ"ט שנעצתי באדמה ואת השרשרת הקשורה אליו שבאמצעותם הגנתי עליה מבני-האדם, לא יכולתי לסלק. הם נותרו שם עוד תקופה ארוכה כאנדרטה אילמת לבורות וטמטום.

לילדים שבאו לשאול "איפה ג'אניס?" עניתי בשפתיים קפוצות שמשפחה טובה אימצה אותה, שהיא פרשה לגמלאות אחרי שירות ארוך וקשה. כל כך הרבה פעמים סיפרתי את הסיפור הזה עד שהתחלתי להאמין בו בעצמי. ומי יודע? אולי כך היה.