| 8/2004
 סיפורים מהקיבה #4
הסיפור הבא מגיע דווקא מקיבתו של מישהו אחר. אמנם גם קיבתי הפלדתית נטלה חלק בהילולה אך הפעם בתפקיד-משנה בלבד. ברם, הסיפור שוב ממחיש היטב עד כמה קיבתי עמידה בהרבה מקיבותיהם של יתר הבריות.
ומעשה שהיה כך היה.
ליל שישי האדום
אחד היתרונות הבולטים של נעורים בקיבוץ הוא מוסד הלינה המשותפת. אמנם בימי נעוריי המוסד הזה היה בדמדומיו, אבל בכל זאת הספקנו להיות המחזור האחרון שזכה לישון בלינה משותפת מגיל 0 עד 18. לאחר מכן זה הוגבל לגילאי התיכון בלבד.
למעשה, מכיתה ח' אני חי בדירה משלי. בהתחלה עם שותפים, לאחר מכן לבד. כמובן שאין לבטל את ההשפעה המכרעת של עובדה זו על עיצוב אישיותי, נפשי, הרגליי, הליכותיי, וכמובן - קיבתי.
מיותר לציין כי בית הנעורים, בו חלקתי חדר עם בחור שנכנה אותו כרגע ח', לא היה בדיוק פנימיית בנות ויקטוריאנית (ואפילו לא פנימיית בנים), ועל חלק מהאירועים שהתרחשו שם מוטל עדיין צו איסור פירסום מחשש לפגיעה ברגשות הציבור. ובכל זאת, אפשר לשחרר כמה אנקדוטות. אמנם אני צריך להזהר עם הסיפורים כי גם אבא שלי קורא כאן, אבל האמת היא שעל רובם לא רק שחל חוק ההתיישנות אלא שלאחרונה שמעתי שמוציאים אותם מהמחסן ומעבירים אותם למזבלה. לא יקרה שום נזק אם נפשפש בהם מעט. חוץ מזה, אני בטוח שגם אבא שלי לא עד כדי כך תמים כדי לחשוב שהיינו מעבירים את הערבים והלילות שלנו בישיבה מסביב למדורה, בצליית קרטושקעס ובזימרת שירי ארץ ישראל הישנה והטובה. כלומר, היינו עושים גם את זה (חוץ משירי ארץ ישראל. הבלדות של גאנס-אנד-רוזס הלכו יותר טוב בתקופתנו), אבל בניגוד לימי התום של אבא שלי, תמיד היה מגיע מישהו בריצה (לפעמים אני) צועק לכולם לתפוס מחסה ומשליך מיכל ריק של דאודורנט לתוך הרמץ (הוא מתפוצץ למקרה שתהיתם).
אבל סטיתי מהנושא.
אחד הבילויים החביבים שלנו בימי שישי בערב היה משחק "המטבע והסיגריה" הזכור לטוב.
החוקים פשוטים: מותחים נייר-סופג על שולי כוס ומניחים עליו מטבע. לאחר מכן מציתים סיגריה וכל אחד בתורו נוגע בנייר וחורך בו חור. כך ממשיכים עד ש... עד שנגמר הנייר ומישהו מפיל את המטבע לתוך הכוס. או-אז הוא צריך לרוקן כוס משקה.
הקאץ' במשחק הוא שככל שאתה מפסיד ושותה יותר, כך נהיה המשחק קשה יותר מבחינתך: העיניים מתערפלות, הידיים רועדות והמטבע נופל ונופל שוב ושוב. משחק שתייה קלאסי.
כך היה בליל שישי אחד בו היינו מסובים א', ח' ואני בחדרנו שבבית הנעורים ולא ממש סיפרנו ביציאת מצרים.
לחברה שימשו לנו כוס, נייר, מטבע של שקל, בקבוק של וודקה זולה ומיכל פלסטיק של תרכיז מיץ "בטעם פטל" (כלומר, תערובת של כימיקלים, סוכר וצבע-מאכל אדום).
מי שהפסיד בכל סיבוב, חוייב לשתות כוס וודקה מהולה באדום-האדום הזה.
לא אלאה אתכם בפרטים, ממילא הם די מעורפלים בזכרוני. מה שאני זוכר הוא שכל אחד שתה בערך שש-שבע כוסות באותו לילה, וא' שתה קצת יותר.
הבוקר הפציע והוודקה נגמרה. ח' ואני התכוננו ללכת לישון. א' היה אמור לדדות חזרה לחדרו שלו, מרחק כ-50 מטר מחדרנו, אבל עם גרם-מדרגות תלול בדרך. כיוון שאנחנו לא היינו בדיוק במצב ללוות אותו הוחלט שהוא יישן אצלנו. בהיעדר מזרון, פרשתי לו את שמיכת החורף שלי על הריצפה והוא קרס עליה במהרה.
ח' כיבה את האור ונכנס למיטה. גם אני (לא לאותה מיטה, אגב. איזה מחשבות יש לכם בראש?). השתררה דממה. לפתע היא הופרה ע"י קולות משונים. מכיוון הריצפה נשמע א' כעומד להחנק. אנקות ואנחות משונות נפלטו ממנו ונדמה לי שהוא ניסה להגיד משהו. הוריתי ל-ח' להדליק את האור אבל היה מאוחר מדי. א' נשמע כך: "אה... אה... אחח... אה... אא... עע... בח... בללעעעעעעעע!!!"
כן, ניחשתם נכון, הוא הקיא לי על השמיכה. ח' נזכר סוף-סוף להדליק את האור ולרגע חשבתי ש-א' נרצח: הוא שכב על גבו, עיניו מזוגגות ודם ניגר מפיו. צווחה עלתה בגרוני ונבלמה. לקח לי כמה שניות להבין שזה לא דם אלא קיא שהכיל ריכוזים גבוהים של תרכיז מיץ-פטל.
המחזה היה נורא, אבל הוא היה כאין וכאפס לעומת הריח. חשבתי שגם אני תיכף משחרר מטען של וודקה ותרכיז פטל והופך את חדרנו לגרסה המצחינה של מכות מצרים. ח' לא נראה יותר טוב אבל הוא התעשת ראשון. הוא תפס את א' וגרר אותו למקלחת. אני אחזתי בשמיכה והשלכתי אותה החוצה. ח' פתח את המים הקרים במקלחת ושטף את א' בעודו בבגדיו. לא מחזה מקסים.
השלב הבא היה ללוות את א' לחדרו, משימה שהוטלה עלי.
ליוויתי, השלכתי אותו פנימה, טרקתי את הדלת וחזרתי בריצה. עד היום אני לא משוכנע שזה היה החדר שלו, אבל הוא לא התלונן.
חזרתי. ח' כבר היה במיטה, חצי-ישן. נכנסתי למיטה, משתדל להתעלם מעננת הריח שמילאה את החדר ועצמתי את עיניי, מתאמץ להרדם. התעוררתי בסביבות 9 בבוקר - שעה מאד לא אופיינית ליום שבת. לרגע עוד הטריד אותי כאב-הראש שאחז בי, אבל שכחתי אותו לגמרי כשהריח הכה בי. נדמה היה שהוא יותר גרוע מאתמול בלילה. זה היה נורא. הרגשתי שאני צריך לישון עוד, אבל הריח היה כל כך נורא עד שגם כיסוי הראש בשמיכה ובכרית לא הועיל. וכאילו זה לא מספיק, גם ח' נחר בעוצמה.
קמתי, ציינתי לעצמי בסיפוק את העובדה שישנתי בבגדיי, נעלתי נעליים ומיהרתי החוצה. הלכתי לבית של אבא שלי, צנחתי על הספה ונרדמתי.
בערב אספתי את השמיכה. חוץ מהריח הנורא שיצא ממנה בגלים היא קושטה גם בכתם אדמדם שהתייבש בינתיים. זרקתי אותה לכביסה. הכתם הפך לורוד ובהמשך כמעט נעלם, אבל גם אחרי הכביסה השלישית במכונה האימתנית שבמכבסת הקיבוץ לא הצלחתי להפטר מהריח.
השמיכה, אגב, משמשת אותי עד היום.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
