| 8/2004
 האם גם אינדבידואליזם הוא מפלטו של הנבל? - הרהור וסיפור בצידו
אינדבידואליזם אמיתי פירושו חירות לבחור ללכת לפעמים עם הזרם.
המשפט הזה נשלף ממני לפני כמה ימים בשיחה עם חבר ואני די בשוק מהתובנה הזו, שאני מניח שמישהו כבר הגה אותה לפני בצורה כזאת או אחרת, אבל אני מבסוט מעצמי שהגעתי אליה לבד.
הרבה אנשים המגדירים עצמם "אינדבידואליסטים" ואף מתגאים בכך, למעשה אינם כאלה כלל וכלל.
בעיקרון, אינדבידואליסט הוא מי שמוציא את עצמו, בדרך זו או אחרת, מכלל החברה באמצעות שימוש, מודע או לא, בקודי התנהגות שאינם תואמים את זה של רוב בני האדם.
כולנו רוצים להיות יחודיים. זה טבעי. כל אחד רוצה להאמין שיש בו משהו שמבדיל ומייחד אותו מאחרים. אחרת, לא נרגיש שונים משאר החיות על חייהן הבהמיים, העדריים והקצרים. כמונו כעדר ג'מוסים השועט לאורך עמק החולה (?).
בקיצור, לפי ההגדרות המקובלות, אינדבידואליסט הוא מי שמבליט את אותה תכונה ייחודית ומחצין אותה ושבוחר בדרך אחרת מזו שבה הולכת כלל החברה.
הבעייה היא שרבים מאלה המגדירים עצמם אינדיבידואליסטים שבויים בתוך ההגדרה הזאת. הם מרגישים צורך קבוע להבליט את עצמם, להוציא את עצמם מהחברה, להיות חריגים ושונים. וכך, באופן פרדוקסלי משהו, כאשר הם הולכים באופן קבוע ושיטתי נגד הזרם, הם מאבדים את החופש שלהם לבחור את דרכם. והרי החופש הזה הוא המצוי בבסיס האינדבידואליזם.
ברגע שבנאדם מוציא את עצמו במודע מהחברה הוא מאבד את חירותו.הוא אמנם מצוי תחת הרושם שהוא חופשי לעשות כרצונו, אבל הוא כבר לא - הוא אנוס לבחור את הדרך המנוגדת לדרכה של החברה.
כלומר, אנשים שמתעקשים לדבוק בהרגלים חריגים ובאישיותם הייחודית אינם אינדיבידואליסטים, למרות הצהרותיהם הגאות. הם אנשים שכבולים לחריגותם, שמגדירים את עצמם באמצעותה ובכך הופכים לסתם חריגים ושונים - לא לאינדבידואליסטים.
אינדבידואליסט אמיתי לפיכך הוא מי שבוחר לפעמים, מרצונו החופשי, ללכת עם הזרם, להסחף איתו, לא להתנגד לו, אפילו להתמסר לו, ולפעמים לא.
העידן שלנו הוא לפיכך עידן של אינדבידואליזם קיצוני, בדיוק מהסיבה הזאת. מפני שהיום אנשים מגדירים עצמם גם באמצעות אישיותם הייחודית וגם באמצעות השתייכותם החברתית. אנשים מרגישים היום מאד בנוח לחיות בחברה ולהתאים את עצמם לכלליה, אבל בד בבד מרשים לעצמם גם לחרוג מהם, והחברה מקבלת את זה בהבנה.
***
ועכשיו סיפור להדגמה.
לפני כמה שנים יצאנו לטיול מטעם העבודה. שני אוטובוסים. אוטובוס אחד היה די מלא והשני היה מלא כשלושת-רבעי תכולתו.
אנחנו, החבר'ה, התמקמנו בספסל האחורי והרצנו קטעים. כחצי שעה אחרי שיצאנו (מתוך נסיעה של שעתיים וחצי) החליט אחד הנוכחים לחלוץ את נעליו וגרביו בטענה שהן לוחצות לו. מיד התפשט באוטובוס ריח חריף שמקורו יכול היה להיות רק אחד. כיוון שהנחנו שלא חלפנו על-יד מפעל לגבינות שצינור הביוב שלו התפוצץ, נפל החשד על רגליו של החולץ. אמנם לרגע חשבתי שבאמת חלפנו על-יד מפעל כזה, כי באמת, למי יש רגליים מסריחות ב-7 וחצי בבוקר, אבל הסוגייה נפתרה לאחר שצ'יזמן סיפר שהוא לא החליף גרביים כבר שבוע.
הרגליו של אדם הם שלו בלבד ואין זה מן הנימוס לבקרם, אבל כשזה מתחיל לפגוע באיכות האוויר שאני נושם, הביקורת לא רק מתבקשת, היא מתחייבת שהרי פיקוח נפש דוחה נימוס. אי לכך, הערתי את אשר הערתי ולהדגשת הנקודה (או למעשה כצעד מציל חיים) הרמתי את חולצתי על אפי עד שדמיתי לאחיו האובד של בזוקה ג'ו האגדי.
על כך הגיב הבואש האנושי בביטול: "קודם כל, חוץ ממך אף אחד לא התלונן. חוץ מזה, אם היית חכם היית עושה את אותו הדבר ובעצם, אתה ממורמר רק בגלל שאתה לא מרגיש חופשי לעשות את אותו הדבר".
כך, במשפט אחד הבדיל ידידי הגבנן את עצמו ממני ומכלל החברה. רצה לומר לי בעצם: "אני אינדיבידואליסט, עושה מה שבא לי בלי להתחשב במה אחרים חושבים על זה. אני סלמון אמיץ ששוחה נגד הזרם, אתה סרדין עלוב שנשטף לאוקיינוס".
לכאורה, היתה חליצת הנעליים אקט אינדבידואליסטי טהור. אבל ברגע שהפך אותו דג הסלמון לפרינציפ, הוא איבד מיחודיותו ומהחופש שלו לבחור (כשם שאני בחרתי שלא לחלוץ את נעליי), ומאינדבידואליסט עז נפש הפך לסתם איש מגעיל שלא מחליף גרביים במשך שבוע.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
